מה זה שירת צלילים עיליים, ואיך קול אחד מפיק שני צלילים?

זמן קריאה: 5 דקות

תראו, כשאתם שרים או סתם מזמזמים במקלחת, נראה לכם שיוצא מכם צליל אחד. אבל בעצם יוצא מכם אקורד שלם. מעל הצליל שאתם שומעים יש עוד צלילים, דקים וגבוהים יותר, שמסתתרים בתוכו. קוראים להם צלילים עיליים. ויש אנשים, בטובה, במונגוליה, במנזרים בטיבט, שלמדו לחשוף אותם עד כדי כך שמהפה של אדם אחד נשמעים בבת אחת שני קולות.

אני גיא צורי, אני מעביר ריטריטים, סדנאות ומפגשים אישיים שעובדים עם נשימה, צליל ומדיטציה. הקול הוא אחד הכלים הכי פשוטים שיש לנו, כי הוא תמיד איתנו. ובמאמר הזה אני רוצה להסביר מה זה צלילים עיליים, מאיפה זה מגיע, ואיך אתם יכולים לשמוע אותם בקול שלכם כבר היום.

מה זה צלילים עיליים?

כל צליל שיוצא מכלי נגינה או מגרון של אדם בנוי משני חלקים. יש צליל יסוד, הנמוך, זה שאנחנו מזהים כ"תו". ויש מעליו שורה של צלילים עיליים, שהם כמו הדים גבוהים שלו. אנחנו לא שומעים אותם בנפרד, אבל הם נותנים לכל קול את הצבע שלו. זו הסיבה שאותו תו נשמע אחרת בפסנתר, בכינור ובקול שלכם.

והעובדה שאני הכי אוהב: הצלילים העיליים כבר קיימים בקול של כל אחד ואחת. לא צריך כישרון מיוחד כדי שהם יהיו שם. מה שהזמרים הגדולים עושים זה רק לחשוף אותם. בסדר? לא להמציא, לחשוף.

מה זה שירה גרונית, ואיך קול אחד מפיק שני צלילים?

שירה גרונית, או שירת גרון, היא טכניקה שבה הזמר מעצב את חלל הפה. הלשון, השפתיים וגובה הגרון זזים בתנועות קטנות, וכך הם מגבירים צליל עילי אחד מתוך כל השורה. הצליל הזה נעשה חזק מספיק כדי להישמע כמו מנגינה שרוקה נפרדת, שמרחפת מעל הצליל הנמוך.

בסגנונות הנמוכים יש עוד שכבה. מעל מיתרי הקול האמיתיים יש קפלים שנקראים "מיתרי הקול המדומים". כשהם רוטטים, הם מוסיפים לקול חספוס עמוק, כאילו אוקטבה נמוכה יותר. מי ששמע את זה פעם יודע: זה נשמע כמעט לא אנושי.

מאיפה זה הגיע? טובה, מונגוליה וטיבט

המקום הכי מזוהה עם שירה גרונית הוא טובה, רפובליקה קטנה בלב אסיה. שם קוראים לזה חוֹמֵיי, שזה בעצם "גרון", וזה גם השם של הסגנון האמצעי. יש גם סיגיט, "שריקה", שהוא גבוה ודומה לחליל, וקרגירה, שהוא עמוק ונוהם. יש מי שמתארים את הקרגירה "כמו צפרדע ששרה בתוך הגרון". הצלילים מחקים את רוח הערבות, את המים ואת דהרת הסוסים. שירת הגרון המונגולית אפילו נרשמה כמורשת עולמית של אונסק"ו.

יש גם סיפור יפה על איך זה הגיע למערב. הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן היה אובססיבי להגיע לטובה, והאובססיה הזו עזרה להביא את המוזיקה הזו לתודעה של אנשים במערב.

ובטיבט יש מסורת אחרת. בשתי מכללות טנטריות, גיוּמֶה וגיוּטוֹ, הנזירים מזמרים על צליל יסוד נמוך מאוד, עם צליל עילי מוגבר. חוקר הדתות יוסטון סמית' שהה במנזר גיוטו בשנות השישים, והבין שכל נזיר שר אקורד שלם. הוא קרא לזה "הגילוי האמפירי היחיד של הקריירה שלו".

ומה שמעניין זה שהתופעה מופיעה בכל העולם, בלי קשר בין המקומות. בסרדיניה יש שירה של ארבעה גברים, ושניים מהם שרים בגרון. אצל נשות הקוסה בדרום אפריקה יש מסורת של צלילים עיליים. כאילו בני אדם בכל מקום גילו, כל אחד בעצמו, שיש בקול יותר ממה שנשמע.

למה זה עושה משהו לגוף?

פה אני רוצה להיות זהיר וכן. לא מצאתי מחקר שמראה ששירת צלילים עיליים מרפאת משהו, ואני לא הולך להבטיח את זה. אבל יש כמה דברים פשוטים שקורים בכל פעם שאנחנו מפיקים צליל ארוך ונמוך.

קודם כול, כדי להחזיק צליל ארוך צריך נשיפה ארוכה. ונשיפה ארוכה היא אחת הדרכים הכי ישירות לאותת למערכת העצבים שאפשר להוריד הילוך. שנית, יש את הרטט. כשמזמזמים צליל נמוך, מרגישים אותו בחזה, בפנים, בגולגולת. זה מחזיר את תשומת הלב מהראש אל הגוף. ושלישית, כדי לשמוע צליל עילי צריך להקשיב ממש ממש בעדינות. וההקשבה הזו, בעצם, היא מדיטציה. אין מקום לטחון מחשבות כשאתם מחפשים שריקה דקה בתוך הקול של עצמכם.

וזה מתחבר למשהו שאני רואה כל הזמן במפגשים. הרבה אנשים מגיעים עם קול קטן, נשימה גבוהה וכתפיים למעלה. כשמבקשים מהם להפיק צליל, הם מתביישים. ואז, אחרי כמה דקות של זמזום, משהו נפתח. הקול נעשה מלא יותר, הנשימה יורדת לבטן. זה לא קסם, זה פשוט הגוף שמרגיש שמותר לו לתפוס מקום.

איך מתחילים לשמוע צלילים עיליים בקול שלכם?

אל תצפו לשיר כמו נזיר טיבטי בפעם הראשונה. המטרה בהתחלה היא רק לשמוע. הנה תרגול פשוט:

1. שבו בנוחות, גב זקוף ורך. קחו שתי נשימות רגילות, בלי לנסות לעשות משהו.
2. מצאו צליל נמוך ונוח. לא הכי נמוך שלכם, אלא כזה שאפשר להחזיק בלי מאמץ. זמזמו אותו בפה סגור כמה שניות, ותרגישו את הרטט.
3. פתחו לאט לתנועת "אוּ". השפתיים עגולות, כאילו אתם עומדים לשרוק. הצליל נשאר אותו צליל, רק הפה משתנה.
4. החליקו לאט לאט לאט מ"אוּ" ל"אִי". השפתיים נמתחות לחיוך קטן, הלשון עולה קצת. אל תשנו את התו. רק את צורת הפה. ותקשיבו: בזמן המעבר תשמעו אולי שריקה דקה שעולה ויורדת מעל הקול.
5. חזרו הלוך ושוב. "אוּ… אִי… אוּ…" על נשיפה אחת ארוכה. ואחרי כמה סבבים, שבו דקה בשקט ושימו לב מה קורה בגוף.

וזה בסדר אם לא שמעתם כלום. זה ממש נפוץ. לפעמים עוזר לתרגל בחדר קטן עם הד, כמו מקלחת, או לשים יד אחת ליד האוזן כדי לשמוע את עצמכם טוב יותר. זה עניין של התמדה, לא של כישרון. וכמו שאמרתי, הצלילים שם. אתם רק לומדים לשמוע אותם.

על מה כדאי להיזהר?

• לא לדחוף. אם הגרון שורף או כואב, עצרו. הטכניקה עובדת דרך עדינות, לא דרך כוח.
• לא להתחיל מהסגנונות הנמוכים. הנהמה העמוקה של הקרגירה דורשת הדרכה. להתחלה, מספיק המעבר הרך בין התנועות.
• לנשום רגיל בין הצלילים. אם מרגישים סחרחורת, חוזרים לנשימה רגילה ונחים.

אני מזמין אתכם לנסות את זה חמש דקות ביום במשך שבוע. לא כדי להופיע, אלא כדי להקשיב. יש משהו מרגש בלגלות שבתוך הקול הרגיל שלכם, זה שאתם שומעים כל יום, מסתתרת מוזיקה שלא ידעתם שיש שם.

זה כלי לוויסות ולרוגע, לא תחליף לטיפול רפואי. אם יש לכם בעיה בגרון, במיתרי הקול או בעיה רפואית אחרת, כדאי להתייעץ עם רופא לפני שמתרגלים.