מה זה זאזן, ולמה במדיטציית זן פשוט יושבים ולא מחפשים כלום?

בטןרק לשבת

זמן קריאה: 5 דקות

בקצרה: זאזן הוא הישיבה במדיטציה במסורת הזן היפנית. לפי דוגן, הישיבה היא לא אמצעי להגיע להארה, היא כבר התרגול כולו: "רק לשבת". לא נלחמים במחשבות, רואים אותן ולא נאחזים, ומתחילים בעשר דקות ביום.

רוב האנשים שמתחילים לעשות מדיטציה רוצים להגיע למקום כלשהו. לשקט. לרוגע. לפחות מחשבות. ואז הם יושבים, המחשבות מגיעות, והם מרגישים שהם "נכשלו". מכירים את זה? הזן, אחת המסורות הכי מפורסמות של המדיטציה, מציע משהו שנשמע כמעט מעצבן בפשטות שלו: לשבת. לא לחפש כלום. רק לשבת.

אני גיא צורי, ואני מעביר ריטריטים, סדנאות ומפגשים אישיים שעובדים עם נשימה, צליל ומדיטציה. ואני חייב להודות שהרעיון של הזן שינה לי את היחס לתרגול. אז בואו נבין מה זה זאזן, מאיפה זה הגיע, למה זה כל כך שונה ממה שאנחנו מדמיינים, ואיך מתחילים בבית.

מה זה זאזן?

זאזן פירושו בעצם "ישיבת זן", הישיבה במדיטציה במסורת הזן היפנית. מי שעיצב את הגישה הזו ביפן היה מורה בשם דוגן, שחי בין 1200 ל-1253. הוא נסע לסין ב-1223, חזר ליפן ב-1227, ובאותה שנה כתב טקסט קצר שנקרא "ההמלצה הכללית על הזאזן".

ובטקסט הזה הוא אמר משהו די מהפכני: זאזן הוא לא אמצעי להשגת הארה. הוא כל התרגול. הישיבה עצמה היא כבר המצב שמחפשים. מכאן הביטוי שיקנטאזה, שפירושו "רק לשבת".

פרט קטן ומפתיע: ההעתק המקורי שדוגן כתב בשנת 1227 מוגדר היום ביפן כאוצר לאומי. דף אחד, שאומר בעיקר: שבו.

במה זן שונה מסוגי מדיטציה אחרים?

כמעט כל המסורות מבחינות בין שני כוחות: שקט וראייה. יש משל עתיק על זה: נר שהרוח לא מנידה הוא נר שאפשר לקרוא לאורו. המחקר המודרני מחלק בצורה דומה. יש מדיטציות של קשב ממוקד, שבהן מחזיקים נקודה אחת, כמו נשימה, להבה או מנטרה. ויש מדיטציות של ניטור פתוח, שבהן לא בוחרים עוגן ופשוט נוכחים למה שעולה.

השיקנטאזה של הזן שייכת לקבוצה השנייה. אין מנטרה, אין הדמיה, אין "לספור נשימות עד שמגיעים". יש נוכחות ערה בלי אחיזה. זה נשמע קל, וזה בדיוק מה שהופך את זה לקשה.

איך יושבים בזאזן לפי דוגן?

מה שאני אוהב אצל דוגן הוא שהוא לא מרחף. ההוראות שלו מאוד גופניות, ממש כמו הוראות של מורה ליציבה:

  • האוזניים בקו אחד עם הכתפיים, והאף בקו אחד עם הטבור. כלומר הראש לא נופל קדימה והגב זקוף.
  • הלשון נוגעת בחך העליון, השפתיים והשיניים סגורות.
  • העיניים פקוחות תמיד. לא עוצמים ונעלמים פנימה, נשארים כאן.
  • הנשימה עוברת בעדינות דרך האף. לא שולטים בה, לא מאריכים אותה בכוח.

תשימו לב שזה גשר ישיר בין הרוחני לגוף. לפני שמדברים על תודעה, מסדרים את השלד. גוף יציב וזקוף, נשימה שקטה דרך האף, עיניים פתוחות, כל אלה אומרים למערכת העצבים: אני ער, אבל אני בטוח.

מה עושים עם המחשבות?

פה מגיעה ההוראה המרכזית של דוגן, והיא נשמעת כמו חידה: "לחשוב את מה שאינו נחשב". ואיך חושבים את מה שאינו נחשב? "בלי-חשיבה".

זה לא לרוקן את הראש. וזה גם לא לחשוב. זה קשב שלא נאחז. מחשבה עולה, אתם רואים אותה, ולא נכנסים איתה למונית. היא עוברת. עוד אחת עולה. גם היא עוברת.

ותראו, זה העיקרון שחוזר כמעט בכל מסורות המדיטציה: לא נלחמים במחשבה. חוזרים. ברגע שגיליתם שהקשב נדד, אתם פשוט חוזרים, בעדינות. זה בסדר שהמחשבות בורחות. הרגע שבו שמתם לב שהן ברחו, זה בדיוק התרגול.

יש לזה גם גשר למדע. חוקרים מצאו רשת במוח שנקראת "רשת ברירת המחדל", שפעילה כשאנחנו לא עסוקים במשימה: חלומות בהקיץ, נדידת מחשבה, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. מה שהזן קרא לו "מחשבת הקוף", המדע קורא לו נדידת מחשבה. אצל מתרגלים מנוסים נמצא שהרשת הזו פחות פעילה, אבל המחקר הזה השווה בין קבוצות, ולא הוכיח שהמדיטציה היא שגרמה להבדל. אז בזהירות.

מה זה קואן?

בזן יש עוד דרך, בעיקר באסכולה שנקראת רינזאי: הקואן. קואן הוא שאלה שאין לה פתרון שכלי. התלמיד מחזיק אותה, יום אחרי יום, עד שהחשיבה הרגילה נשברת.

הקואן המפורסם ביותר: נזיר שאל את המורה ג'אוג'ו אם לכלב יש טבע בודהה. והתשובה הייתה מילה אחת: "מו", כלומר "אין". זה המקרה הראשון באוסף שנקרא "שער ללא שער", ובמשך מאות שנים זה היה הקואן הראשון שקיבלו תלמידים. ומאוחר יותר המורה האקוין העדיף קואן חדש, שאולי שמעתם: "מה הצליל של יד אחת?"

המטרה היא לא למצוא תשובה חכמה. המטרה היא לגלות מה קורה כשהראש מפסיק להיות הכלי היחיד.

מה קרה למורה הזן שהתאמץ יותר מדי?

הסיפור הזה הוא אחד האהובים עליי, כי הוא ממש ממש רלוונטי לכל מי שמתאמץ "להצליח" במדיטציה. האקוין, בצעירותו, התאמץ כל כך בתרגול שהוא חלה. לפי הסיפור שלו, הוא פנה לנזיר טאואיסטי שחי במערה, וזה לימד אותו הדמיה ונשימה בטנית שמורידה את הקשב אל הבטן, למרכז שהיפנים קוראים לו הארה.

ההדמיה נקראת שיטת החמאה הרכה: מדמיינים גוש חמאה רכה, טהורה בצבעה ובריחה, בגודל של ביצה, שמונח על קודקוד הראש ונמס לאט לאט לאט, שוטף את כל הגוף כלפי מטה עד כפות הרגליים. מאז האקוין הדגיש כוח ובריאות גופניים בתרגול, והשיטה הזו עדיין מועברת באסכולת רינזאי. יש חוקרים שמטילים ספק בכך שהנזיר מהמערה בכלל היה קיים, ואולי האקוין המציא אותו. אבל המסר נשאר: מורה זן גדול חלה מעודף מאמץ בראש, והבריא כשהוריד את הקשב אל הבטן.

איך מתחילים לעשות זאזן בבית?

אני מזמין אתכם לנסות עשר דקות. לא יותר בהתחלה:

  1. מוצאים ישיבה יציבה. על כרית, על כיסא, לא משנה. הגב זקוף, האוזניים מעל הכתפיים.
  2. משאירים את העיניים פקוחות למחצה, המבט נח על הרצפה כמטר לפניכם.
  3. נותנים לנשימה לעבור דרך האף, בלי לשנות אותה. רק להרגיש.
  4. כשמחשבה עולה, רואים אותה ולא הולכים אחריה. אפשר לחזור לתחושת הישיבה, למשקל של הגוף על הכרית.
  5. בסוף, שתי נשימות לבטן. מורידים את הקשב לאזור מתחת לטבור, כמו האקוין. ואם בא לכם, נגמרים עם החמאה שנמסה מלמעלה למטה.

וכמה ציפיות כנות, בסדר? בימים הראשונים רוב האנשים מגלים שהראש שלהם רועש הרבה יותר ממה שחשבו. זה לא סימן שמשהו לא עובד. זה סימן שהתחלתם לראות. יש ימים שהגוף יתחיל לזוז, יגרד, יכאב בברכיים. אפשר לזוז, בעדינות, ולחזור. זן הוא לא תחרות של מי יושב בלי לזוז. ואם עשר דקות זה יותר מדי, תתחילו בחמש. מה שבונה את התרגול זה החזרה היומיומית, לא האורך.

זה הכול. אין "הצלחתי" ואין "נכשלתי". יש ישיבה. ומה שמשנה זה לא כמה שקט היה היום, אלא שחזרתם מחר.

זאזן הוא כלי לנוכחות ולרוגע, לא תחליף לטיפול רפואי או נפשי. אם הישיבה מעוררת אצלכם קושי רגשי חזק, או שיש לכם בעיה רפואית, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע.

שאלות נפוצות

מה זה זאזן?

זאזן הוא הישיבה במדיטציה במסורת הזן. דוגן, שחי ביפן במאה ה-13, לימד שהישיבה אינה אמצעי להגיע להארה אלא התרגול כולו, וכך נולד הביטוי שיקנטאזה, רק לשבת.

האם בזאזן עוצמים עיניים?

לא. לפי ההוראות של דוגן העיניים נשארות פקוחות תמיד, הגב זקוף, הלשון נוגעת בחך העליון והנשימה עוברת בעדינות דרך האף.

מה עושים עם המחשבות בזמן מדיטציית זן?

לא מנסים לרוקן את הראש וגם לא נכנסים לתוך המחשבות. רואים אותן עוברות בלי להיאחז, וכשמגלים שהקשב נדד חוזרים בעדינות לתחושת הישיבה.

מה זה קואן?

קואן הוא שאלה שאין לה פתרון שכלי, כמו מה הצליל של יד אחת. התלמיד מחזיק אותה זמן רב עד שהחשיבה הרגילה נשברת. הקואן נפוץ בעיקר באסכולת רינזאי.

מי זה גיא צורי?

גיא צורי מעביר ריטריטים, סדנאות ומפגשים אישיים שעובדים עם נשימה, צליל ומדיטציה, ומחבר בין המסורות הרוחניות לבין מה שקורה בגוף ובמערכת העצבים.

עוד מהבלוג

תפריט נגישות