למה כל כך קשה לשבת במדיטציה? חמשת המכשולים, ואיך עובדים איתם

זמן קריאה: 5 דקות

תראו, כמעט כל מי שמתחיל לעשות מדיטציה מגיע לאותו רגע. יושבים, עוצמים עיניים, ואחרי שתי דקות מתחילים לחשוב על הקפה, על ההודעה שלא עניתם עליה, על הרגל שנרדמה. או שפתאום עולים עצבים על מישהו מהעבודה. או שפשוט נרדמים. ואז מגיעה המחשבה: "זה לא בשבילי".

אני גיא צורי, אני מעביר ריטריטים, סדנאות ומפגשים אישיים שעובדים עם נשימה, צליל ומדיטציה. ואני רוצה להגיד לכם משהו שממש ממש הרגיע אותי כשגיליתי אותו: הקשיים האלה לא חדשים, והם לא אומרים שאתם עושים משהו לא נכון. לפני יותר מאלפיים שנה הם כבר קיבלו שם, מפה ודרכי עבודה.

מה זה חמשת המכשולים במדיטציה?

בבודהיזם הקדום מדברים על חמישה כוחות שמכסים את התודעה. בפאלי קוראים להם ניוורנה, שפירושו בעצם "כיסויים". הם לא מתוארים כבעיה של אנשים מסוימים, אלא כמכשולים של כל מתרגל, ובמיוחד של מי שרק מתחיל.

החמישה הם: תשוקה חושית, רצון רע, עצלות וקהות, חוסר מנוחה וחרטה, וספק. אם תסתכלו רגע על הרשימה, כנראה תזהו את עצמכם לפחות בשלושה מהם. זה בסדר. זה בדיוק העניין.

מה שאני אוהב בגישה הזו זה שהיא לא אומרת "תפסיקו לחשוב". היא אומרת: תזהו מה מכסה אתכם עכשיו, ותדעו שלכל כיסוי יש דרך עבודה משלו. זה הופך את המדיטציה ממבחן שנכשלים בו לתרגול שלומדים ממנו.

מה זה משל קערת המים?

בקאנון הפאלי יש משל יפה שמסביר את החמישה. אדם רוצה לראות את הפנים שלו בקערת מים. אבל המים לא נותנים לו לראות:

• תשוקה חושית – המים צבועים בצבעים, כמו כורכום ולכה. הכול נראה מעניין ומושך, אבל לא רואים בבירור.
• רצון רע – המים רותחים. כעס, טינה, עצבים על מישהו שאמר משהו.
• עצלות וקהות – המים מכוסים בצמחים ובאצות. כבדות, ערפל, נמנום.
• חוסר מנוחה וחרטה – הרוח מערבלת את המים. הגוף לא מוצא מקום, הראש קופץ, "למה אמרתי את זה אתמול".
• ספק – מים עכורים ובוציים שעומדים בחושך. "זה בכלל עובד? אולי זה סתם?"

שימו לב שבאף אחד מהמקרים הפנים לא נעלמו. הן שם כל הזמן. מה שמשתנה זה המים. וזה בעצם כל הרעיון: מדיטציה היא לא לייצר משהו חדש, אלא לתת למים להירגע מספיק כדי לראות.

יש בקאנון גם משל שני: כל עוד המכשולים לא נעזבו, הם כמו חוב, מחלה, כלא, עבדות ודרך במדבר. כשהם נעזבים, זה כמו לפרוע חוב ולצאת לחופשי. אני אוהב את המשל הזה כי הוא כן. הוא לא מעמיד פנים שזה קל. הוא אומר שזה כבד, ושזה גם אפשרי.

איך המכשולים מרגישים בגוף?

אני תמיד אוהב לחבר את המפות העתיקות למה שקורה לנו בגוף, כי שם אפשר באמת לעבוד. כשאתם יושבים, נסו לשים לב איך כל מכשול מופיע אצלכם. המים הרותחים מרגישים אצל הרבה אנשים כמו חום, לסת קפוצה ונשימה קצרה. המים שהרוח מערבלת זה הרגליים שרוצות לזוז, הדחף לפקוח עיניים ולבדוק כמה זמן עבר. האצות זה עפעפיים כבדים וראש שנופל קדימה. והספק מגיע כמעט תמיד עם משפט בראש, וקצת כיווץ איפשהו.

למה זה חשוב? כי כשמזהים את המכשול בגוף, הוא מפסיק להיות "אני גרוע במדיטציה" והופך להיות "יש עכשיו מים רותחים". זה כבר משהו שאפשר לעבוד איתו, בלי להאשים את עצמכם.

מה עושים עם כל מכשול?

למסורת יש תרופה לכל אחד מהחמישה. חלק מהן אולי יפתיעו אתכם, כי הן מאוד פשוטות:

1. לתשוקה החושית – להתבונן בכך שהדבר שמושך אתכם הוא זמני. הוא בא והוא הולך. לא להילחם בו, רק לראות אותו עובר.
2. לרצון הרע – מטא, אהבה-חסד. לאחל טוב, קודם לעצמכם ואחר כך גם למי שמעצבן אתכם. כן, גם לו.
3. לעצלות ולקהות – מה שהמסורת קוראת לו "תפיסת אור": לפקוח עיניים, להכניס אור, להתיישר ולהוסיף קצת מאמץ.
4. לחוסר המנוחה – השקטה ונשימה איטית. להאריך את הנשיפה, לאט לאט לאט.
5. לספק – לחקור ולברר. לשאול שאלות, ללמוד, לנסות ולבדוק בעצמכם. לא להאמין על עיוור, אבל גם לא לוותר לפני שבדקתם.

יש פה גם היגיון פיזיולוגי פשוט. כשמאריכים את הנשיפה, הדופק יורד. כשמאריכים או מעצימים את השאיפה, הדופק עולה. כלומר, לחוסר מנוחה מתאימה נשיפה ארוכה ורכה, ולקהות דווקא כמה שאיפות מלאות וערות יכולות לעזור. אותה נשימה, שני כיוונים הפוכים.

מה עושים כשנרדמים במדיטציה?

יש סיפור שאני ממש אוהב. מוגאלאנה, אחד משני התלמידים הראשיים של הבודהה, ישב לעשות מדיטציה ונרדם. כן, גם הוא. הבודהה נתן לו רשימה מדורגת של עצות, ושימו לב כמה היא גופנית:

• להחליף מושא – ברגע שהשינה יורדת, לא להמשיך עם מה ששקעתם עליו.
• להשתמש בקול – להיזכר במשהו שלמדתם, ואם זה לא עוזר, להגיד אותו בקול.
• לגעת בגוף – למשוך בתנוכי האוזניים ולשפשף את הידיים והרגליים.
• מים ומבט – לקום, לשטוף עיניים במים ולהסתכל למעלה, אל השמיים.
• ואם כלום לא עוזר – לשכב על הצד הימני ולנוח, עם החלטה לקום מהר.

כלומר, בטקסט עתיק ממש, העצה הראשונה נגד נמנום עוברת דרך הגוף: מגע, מים, מבט. וגם הסוף מאוד אנושי: לפעמים פשוט צריך לישון. במסורת הסופית, אגב, הישנוניות בתחילת הדרך מתוארת כשלב טבעי ולא ככישלון. ככל שממשיכים לתרגל, היא פוחתת.

אז אני פשוט לא מתאים למדיטציה?

ממש לא. גם הנזירים במדבר מצרים, לפני יותר מ-1,600 שנה, תיארו את "שד הצהריים": השעה שבה נראה שהיום לא זז, מסתכלים שוב ושוב מהחלון ורוצים לקום וללכת. זה בדיוק השילוב של קהות וחוסר מנוחה. אנשים בתרבויות שונות לגמרי ישבו בשקט, ונתקלו באותם קירות.

אז אם זה קורה לכם, זה לא סימן שנכשלתם. זה סימן שהתחלתם. זה בסדר שהמחשבות בורחות, וזה בסדר שיש ימים שהמים רותחים. מה שעושה את ההבדל זה ההתמדה, לא קסם ולא ישיבה מושלמת אחת.

איך מתרגלים את זה כבר מחר?

1. שבו עשר דקות – בכיסא או על כרית, גב זקוף אבל לא נוקשה. מספיק.
2. עקבו אחרי הנשימה – תרגישו את האוויר נכנס ויוצא באף. בלי לשנות כלום.
3. תנו שם – כשאתם שמים לב שנסחפתם, שאלו בשקט: "איזה מים יש עכשיו?" צבועים, רותחים, עם אצות, סוערים או עכורים.
4. בחרו תרופה אחת – נשיפה ארוכה לחוסר מנוחה, עיניים פקוחות ושאיפה מלאה לקהות, משפט של איחול טוב לכעס.
5. חזרו לנשימה – בעדינות, בלי לנזוף בעצמכם. החזרה עצמה היא התרגול.
6. רשמו משפט אחד – בסוף הישיבה, מה הופיע היום. אחרי שבוע תתחילו לראות דפוס.

אני מזמין אתכם לנסות את זה שבוע אחד, בלי לשפוט. לא כדי שהמים יהיו שקטים תמיד, אלא כדי שתכירו אותם. בסדר? וברגע שמכירים את המים, הרבה יותר קל לחכות שהם יירגעו.

זה כלי לתרגול מדיטציה ולוויסות, לא תחליף לטיפול. אם קשיי ריכוז, נמנום או אי-שקט מלווים אתכם באופן קבוע ביומיום, כדאי להתייעץ עם רופא או איש מקצוע.