מה זה פראניאמה, ואיך מתחילים לנשום כמו שהיוגה מלמדת?

זמן קריאה: 5 דקות

תראו, כולנו נושמים אלפי פעמים ביום, ורובנו לא שמים לב לזה בכלל. הנשימה פשוט קורית. היא מאיצה כשאנחנו לחוצים, נעצרת כשאנחנו מרוכזים מול המסך, ונהיית שטוחה כשהיום ארוך. והנשימה היא אחת המערכות הבודדות בגוף שעובדות לבד, אבל גם מקשיבות לנו כשאנחנו מחליטים לכוון אותן. על הנקודה הזאת בדיוק נבנתה פראניאמה.

אני גיא צורי, ואני מעביר ריטריטים, סדנאות ומפגשים אישיים שעובדים עם נשימה, צליל ומדיטציה. במאמר הזה אני רוצה להסביר מה זה פראניאמה, מה המקורות העתיקים באמת אומרים עליה, מה קורה בגוף כשמתרגלים אותה, ואיך מתחילים בצורה פשוטה ובטוחה.

מה זה פראניאמה?

המילה מגיעה מסנסקריט. "פראנה" זה נשימה, או כוח החיים. החלק השני מתפרש כשליטה, או כהרחבה. בעצם, פראניאמה היא השם הכללי לכל תרגולי הנשימה של היוגה. לא טכניקה אחת, אלא משפחה שלמה.

ביוגה סוטרות של פטנג'לי, אחד הטקסטים הבסיסיים של היוגה, ההגדרה פשוטה מאוד: פראניאמה היא "חיתוך הזרימה של השאיפה והנשיפה". כלומר, במקום שהנשימה תזרום אוטומטית, אנחנו נכנסים לתוכה. מאריכים אותה, מעדנים אותה, לפעמים עוצרים אותה לרגע. והמטרה שהוא כותב היא שהנשימה תהיה "ארוכה ועדינה", והתודעה תהיה כשירה לריכוז.

ופרט מעניין: פטנג'לי לא אומר מילה על נחיריים, על טכניקות או על יחסים בין שאיפה לנשיפה. כל אלה הגיעו מאות שנים אחר כך.

למה המסורת העתיקה מתייחסת לנשימה ברצינות כזאת?

באופנישדות יש סיפור יפה שנקרא "תחרות החושים". הדיבור, העין, האוזן והתודעה מתווכחים מי מהם הכי חשוב. כל אחד עוזב את הגוף לשנה, והגוף ממשיך לחיות. אבל כשהנשימה מתחילה לעזוב, היא עוקרת איתה את כל השאר, והחושים מתחננים שתישאר. המסקנה של הטקסט: הנשימה היא "הבכירה מכולן".

ובטקסט מאוחר יותר, "האטהא יוגה פרדיפיקה" מהמאה ה-15, יש משפט שאני ממש ממש אוהב: "כשהרוח נעה, התודעה נעה. כשהיא עומדת, התודעה עומדת." זה בדיוק מה שאתם מרגישים ביומיום. כשהנשימה קצרה ומהירה, גם המחשבות קופצות. כשהיא נרגעת, גם הראש נרגע.

מה קורה בגוף כשמתרגלים פראניאמה?

כאן אני רוצה לחבר את הרוחני לפיזיולוגיה, כי יש כלל אחד פשוט שמסביר כמעט כל טכניקת נשימה. כשמאריכים או מעצימים את השאיפה, הדופק עולה. כשמאריכים או מעצימים את הנשיפה, הדופק יורד. זה מאפיין תקין של הגוף, שקשור לעצב הוואגוס ולקשר בין הלב, הריאות והמוח.

אז כשאתם נושמים לאט ומאריכים את הנשיפה, אתם בעצם שולחים לגוף הודעה: "אפשר להירגע, אין סכנה". וכשנושמים מהר וחזק, אתם מעוררים אותו. אין כאן קסם. יש כאן מנגנון שהגוף כבר יודע להפעיל.

ועוד דבר: רוב האנשים נושמים יותר מדי, מהר יותר ממה שהגוף צריך במנוחה. נשימה דרך האף עוזרת לאזן את זה, כי ההתנגדות של הנחיריים מאריכה את הנשיפה באופן טבעי. זאת אחת הסיבות שכמעט כל תרגולי הפראניאמה נעשים דרך האף.

יש בפראניאמה גם תרגולים שמשתמשים בצליל. למשל אוג'איי, "הנשימה המנצחת": שואפים ונושפים דרך האף עם כיווץ קל בגרון, כך שנשמע צליל רך, כמו ים רחוק. הצליל הזה עוזר לשמוע את הנשימה ולהאט אותה, ולפי הטקסט זו גם הנשימה היחידה שאפשר לעשות תוך כדי הליכה. אז אם קשה לכם להתרכז בתחושה של האוויר, הצליל נותן לראש משהו פשוט להיאחז בו. ככה לאט לאט הנשימה הופכת ממשהו שקורה לכם למשהו שאתם נמצאים בתוכו.

מה זה נשימה בנחיר חילופי (נאדי שודהנה)?

זה התרגול הקלאסי שממנו כדאי להתחיל. לפי היוגה, יש בגוף ערוצי אנרגיה שנקראים נאדיס. אחד מהם, אידה, מגיע לנחיר השמאלי, והשני, פינגלה, לנחיר הימני. הערוץ המרכזי, סושומנה, נחשב פעיל כששני הנחיריים פתוחים באותה מידה. ההאטהא יוגה פרדיפיקה ממליצה על נאדי שודהנה, "ניקוי הערוצים", כבסיס לכל השאר.

ועכשיו הצד הגופני: יש תופעה פיזיולוגית מוכרת שנקראת מחזור האף. לאורך היום הנחיריים מתחלפים, ובכל פעם אחד מהם פתוח יותר. נסו עכשיו לסגור כל נחיר בתורו ולהרגיש. כנראה שאחד מהם זורם יותר בקלות. אז הרעיון של "איזון בין שני הצדדים" הוא לא רק דימוי רוחני. יש לו עוגן בגוף.

איך מתרגלים נאדי שודהנה בבית?

הנה גרסה פשוטה למתחילים, בלי עצירות נשימה:

1. שבו בנוחות. גב זקוף אבל לא נוקשה, כתפיים רפויות. אפשר על כיסא.
2. סגרו את הנחיר הימני. עם האגודל של יד ימין, בעדינות. שאפו לאט דרך הנחיר השמאלי.
3. החליפו. סגרו את השמאלי עם הקמיצה, שחררו את הימני, ונשפו לאט לאט לאט דרכו.
4. שאפו מאותו צד. שאפו דרך הנחיר הימני, סגרו אותו, ונשפו דרך השמאלי. זה סבב אחד.
5. המשיכו חמש דקות. בלי לספור בכוח. אם בא לכם, תנו לנשיפה להיות קצת יותר ארוכה מהשאיפה.
6. סיימו ושימו לב. הורידו את היד, נשמו רגיל מספר נשימות, ובדקו מה השתנה בגוף ובראש.

זה בסדר אם בהתחלה זה מרגיש מגושם, או שאחד הנחיריים סתום. זה בסדר שהמחשבות בורחות. פשוט חוזרים לתחושת האוויר שנכנס ויוצא. בסדר?

יש יחס "נכון" בין שאיפה, עצירה ונשיפה?

הרבה פעמים תשמעו על יחס "קלאסי" של 1:4:2, כלומר שאיפה, עצירה ארוכה ונשיפה. אבל תראו, היחס הזה בכלל לא מופיע בפסוקים של ההאטהא יוגה פרדיפיקה, שלא נותנת יחס מספרי בכלל. יחסים כאלה מופיעים בטקסטים אחרים, ומשתנים מטקסט לטקסט. אז אין "יחס נכון" אחד, ואין סיבה להילחץ אם אתם לא עומדים במספרים.

מה שכן עקבי במקורות זה העדינות. אותו טקסט מזהיר שאת הנשימה צריך לאלף לאט, "כמו שמאלפים אריות, פילים ונמרים". זה ממש לא תרגול שעושים בכוח. התמדה עדינה, לא מאמץ.

למי צריך להיזהר עם פראניאמה?

תרגול עדין כמו נאדי שודהנה בלי עצירות מתאים כמעט לכל אחד. אבל יש בפראניאמה גם תרגולים חזקים, כמו נשימות מהירות ונשימות "מפוח", וגם עצירות נשימה ארוכות. אלה כבר משנים את רמות הפחמן הדו-חמצני בדם, ויכולים לגרום לסחרחורת ועקצוצים.

• לא בתוך מים ולא בנהיגה: עצירות נשימה עושים רק כשאתם יושבים או שוכבים במקום בטוח.
• מצבים רפואיים: עם יתר לחץ דם, מחלת לב, אפילפסיה, הריון, גלאוקומה או התקפי פאניקה, תשאירו את הנשימות המהירות והעצירות בצד, ותתייעצו עם רופא.
• הקשיבו לגוף: אם מסתחרר או לא נעים, חוזרים לנשימה רגילה. זה לא כישלון, זה חוכמה.

אני מזמין אתכם לנסות חמש דקות של נשימה בנחיר חילופי, כל יום, במשך שבוע. לא כדי להשיג משהו, אלא כדי להכיר את הנשימה שלכם מקרוב. בעצם, זה כל מה שפראניאמה מבקשת: להפסיק לנשום על אוטומט, ולהתחיל להקשיב.

תרגולי נשימה הם כלי לוויסות ולרוגע, לא תחליף לטיפול רפואי. אם יש לכם בעיה רפואית, בעיקר בלב, בלחץ הדם או בנשימה, כדאי להתייעץ עם רופא לפני שמתחילים.