מה זה נשימת וים הוף, ומה קורה בגוף כשנושמים מהר ועוצרים?

זמן קריאה: 5 דקות

אולי ראיתם סרטון של מישהו נכנס לאמבטיית קרח, נושם חזק ומהר, ויוצא משם עם חיוך. או שחבר סיפר לכם שהוא עושה "נשימות של וים הוף" כל בוקר ושזה מעיר אותו יותר מקפה. ואתם שואלים את עצמכם: מה בעצם קורה שם? זה בריא? זה מסוכן? ולמה דווקא נשימה מהירה, כשכולם אומרים לנו לנשום לאט?

אני גיא צורי, ואני מעביר ריטריטים, סדנאות ומפגשים אישיים שעובדים עם נשימה, צליל ומדיטציה. אני פוגש הרבה אנשים שמגיעים עם סקרנות לגבי השיטה הזו, וגם עם לא מעט בלבול. אז בואו נפרק את זה לאט לאט, בלי הייפ ובלי פחד.

מה זה נשימת וים הוף?

וים הוף הוא אדם הולנדי שהתפרסם בזכות היכולת שלו לעמוד בקור קיצוני. השיטה שלו בנויה מנשימה, חשיפה לקור והתמדה. החלק שהכי הרבה אנשים מכירים הוא הנשימה, ועליו נדבר כאן.

בעצם מדובר במה שנקרא היפר-ונטילציה מחזורית. נושמים בערך 25 נשימות עמוקות ומהירות ברצף, שואפים מלא ומשחררים בלי לדחוף. אחרי הנשימה האחרונה נושפים את האוויר החוצה ועוצרים, בערך 15 עד 30 שניות. ואז חוזרים למחזור נוסף. בסך הכול, בערך חמש דקות.

זה לא המצאה חדשה לגמרי. השורשים של התרגול הזה נמצאים בטומו, "האש הפנימית", תרגול טיבטי עתיק שהוא אחת משש היוגות של נארופה. וים הוף לקח את הרעיון ופישט אותו למשהו שכל אחד יכול לנסות בסלון.

למה נשימה מהירה מעוררת ולא מרגיעה?

תראו, יש כלל אחד פשוט שמסביר כמעט כל טכניקת נשימה שקיימת. כשמאריכים או מחזקים את השאיפה, הדופק עולה. כשמאריכים את הנשיפה, הדופק יורד. זה לא רעיון רוחני, זה מנגנון טבעי ותקין של הגוף, שקשור לעצב הוואגוס ולקשר בין הלב, הריאות והמוח.

נשימת וים הוף שמה את כל הדגש על השאיפה. ולכן היא מעוררת. הגוף משחרר אדרנלין, ואנשים מרגישים ערנות, מיקוד, לפעמים אפילו סוג של "היי". זה ההפך הגמור מנשימה איטית לפני השינה, ושתיהן טובות, כל אחת לרגע שלה.

מה קורה בגוף בזמן הנשימות המהירות?

כשנושמים יותר ממה שהגוף צריך באותו רגע, אנחנו נושפים הרבה פחמן דו-חמצני. רמת ה-CO2 בדם יורדת, והדם נעשה קצת יותר בסיסי. זה שינוי זמני, והוא חוזר לעצמו כשחוזרים לנשימה רגילה.

מה מרגישים? עקצוצים בידיים ובשפתיים, קלילות בראש, סחרחורת קלה, לפעמים התכווצות קטנה באצבעות. זה בסדר, ככה הגוף מגיב לשינוי בגזים. אבל חשוב לדעת את זה מראש, כדי שלא תיבהלו. ובגלל זה גם יש בתרגול הזה סיכון אמיתי לאיבוד הכרה, ועוד מעט נדבר על זה ממש ממש ברצינות.

ומה קורה בזמן העצירה?

אחרי הנשימות המהירות, הרבה אנשים מופתעים כמה קל להם לעצור. זה בגלל שרמת ה-CO2 ירדה, והדחף לנשום, שמגיע בעיקר מעלייה ב-CO2, לוקח יותר זמן להופיע. בזמן העצירה הרמה הזו חוזרת ועולה לאט, ובשלב מסוים הגוף אומר "די, תנשום". ואז נושמים. פשוט ככה.

וזה המקום להגיד משהו חשוב: העצירה היא לא מבחן ולא תחרות. אין שום יתרון בלהחזיק עוד עשר שניות בכוח. מה שמעניין בעצירה הוא לא כמה זמן היא נמשכת, אלא איך אתם בתוכה. האם אתם נלחמים בה, או שאתם מצליחים להישאר שקטים ולהקשיב לגוף? שם בעצם קורה האימון.

הרבה אנשים מספרים שבעצירה יש רגע של שקט מוזר בראש. המחשבות נעצרות לרגע. זה נעים, וזה גם חלק מהסיבה שאנשים מתמכרים קצת לתרגול. אבל שוב, שקט נעים זה לא סיבה להגזים. שניים-שלושה מחזורים זה מספיק.

למה בכלל להכניס את עצמכם לסטרס בכוונה?

זו בעצם השאלה הכי מעניינת. כי בטווח הקצר, נשימת וים הוף מעלה סטרס. היא לא מרגיעה אתכם באותו רגע.

אבל הנה הדבר: כשמתרגלים את זה שוב ושוב, לומדים להישאר רגועים בזמן שהגוף מרגיש מוצף. הלב דופק, יש עקצוצים, יש דחף לנשום, ואתם לומדים לא להיבהל מזה. עם הזמן, הסף שלכם לסטרס עולה. מה שפעם היה מערער אתכם, עכשיו פחות.

אני אוהב לחשוב על זה כמו על חדר כושר למערכת העצבים. לא באים לחדר כושר כדי להיות עייפים. באים כדי להיות חזקים יותר בשאר היום. אבל כמו בחדר כושר, מי שמגזים או מתאמן לא נכון יכול להיפגע. אז בואו נדבר על בטיחות.

מתי לא כדאי לתרגל, ואיך שומרים על עצמכם?

הכלל הראשון והחשוב ביותר: לעולם לא במים ולא לידם, ולעולם לא בזמן נהיגה. אם מאבדים הכרה לשנייה בזמן שוכבים על מזרן, זה לא נעים. אם זה קורה במים, זה יכול להיות קטלני. הסביבה מסוכנת הרבה יותר מהנשימה עצמה.

יש גם אנשים שעדיף שלא יתרגלו את זה בכלל, או רק בליווי רפואי:

• לב ולחץ דם: יתר לחץ דם, מחלות לב וכלי דם, תרופות מדללות דם.
• מערכת העצבים: אפילפסיה או היסטוריה של פרכוסים, היסטוריה של שבץ או מפרצת.
• נפש: התקפי פאניקה, הפרעת חרדה, PTSD שלא מטופל, הפרעה דו-קוטבית או פסיכוזה.
• מצבים נוספים: הריון, גלאוקומה או היפרדות רשתית, סוכרת, ניתוח לאחרונה, תרופות פסיכיאטריות.

ועוד משהו שחשוב להגיד: אצל אנשים בריאים, תרגול אחראי לא גורם לנזק קבוע. רמות החמצן וה-CO2 משתנות לרגע וחוזרות. החשש האמיתי, מעבר לאיבוד הכרה, הוא רגשי. נשימה חזקה יכולה להעלות דברים שלא עובדו, וזה בסדר, אבל כדאי לדעת שזה יכול לקרות.

איך מנסים בפעם הראשונה?

אם אין לכם אף אחד מהמצבים שלמעלה, ובא לכם לנסות, ככה הייתי ממליץ להתחיל:

1. שוכבים או יושבים בנוחות. על מיטה או מזרן, במקום בטוח, על בטן ריקה יחסית.
2. נושמים 25 נשימות עמוקות. שאיפה מלאה, נשיפה חופשית בלי לדחוף. קצב נעים, לא מירוץ.
3. נושפים ועוצרים. אחרי הנשיפה האחרונה עוצרים כמה שנוח, בלי להתאמץ. 15 שניות זה מצוין להתחלה.
4. שאיפה אחת גדולה. כשהגוף מבקש, שואפים מלא, מחזיקים כמה שניות ומשחררים.
5. חוזרים שניים-שלושה מחזורים. לא יותר מחמש דקות בסך הכול.
6. נשארים לשכב עוד קצת. נושמים רגיל, לאט לאט, ומרגישים מה קורה בגוף.

אם משהו מרגיש לא טוב, עוצרים. אין פה תחרות. וזה בסדר גמור אם בפעם הראשונה אתם מרגישים בעיקר עקצוצים ובלבול. הגוף לומד.

מה ההבדל בין וים הוף לנשימות מרגיעות?

חשוב לא להתבלבל. אם אתם באמצע התקף לחץ, נשימת וים הוף היא לא הכלי. ברגע כזה צריך נשיפה ארוכה, כמו באנחה פיזיולוגית או בנשימה איטית. וים הוף הוא אימון, לא כיבוי שריפות.

תחשבו על זה ככה: יש נשימות שמורידות הילוך, ויש נשימות שמעלות הילוך. מי שלומד להחליף ביניהן, מכיר את הגוף שלו הרבה יותר טוב. אני מזמין אתכם לנסות את שני הכיוונים, בעדינות, ולשים לב מה כל אחד עושה לכם.

נשימת וים הוף היא כלי לאימון ולוויסות, לא תחליף לטיפול רפואי. אם יש לכם בעיה רפואית או נפשית, ובמיוחד אחד המצבים שהוזכרו כאן, כדאי להתייעץ עם רופא לפני שמתחילים.