למה אני מרגיש מכובה ומנותק? מצב קיפאון במערכת העצבים

זמן קריאה: 5 דקות

יש ימים שבהם אין לכם כוח לכלום. לא עצב גדול, לא פאניקה. פשוט ריק. אתם גוללים בטלפון שעה, לא עונים להודעות, ומרגישים כאילו מישהו הוריד את המתג. ומבחוץ זה נראה כמו עצלות, אז אתם גם כועסים על עצמכם.

אני גיא צורי, ואני מעביר ריטריטים, סדנאות ומפגשים אישיים שעובדים עם נשימה, צליל ומדיטציה. הרבה מהאנשים שמגיעים אליי מתארים בדיוק את התחושה הזו. אז בואו נבין מה יכול לעמוד מאחוריה, ולמה זה לא בהכרח "בעיה באופי".

מה זה בכלל מצב קיפאון?

רובנו מכירים את "לחימה או בריחה": הלב דופק, הנשימה מאיצה, הגוף מתכונן לפעולה. אבל יש מודל שנקרא התיאוריה הפוליווגאלית, והוא מתאר לא שניים אלא שלושה מצבים של מערכת העצבים:

• בטוח ומחובר – נשימה ודופק רגועים, אפשר לחשוב בבהירות, להרגיש אחרים ולהיות בקשר.
• לחימה או בריחה – דופק ונשימה מואצים, ערנות יתר, לחץ, לפעמים חרדה.
• כיבוי או קיפאון – הגוף מוריד הילוך. קהות, ניתוק, עייפות, תחושה של "לא נמצא".

הרעיון המרכזי הוא שיש סדר. כשהגוף לא מצליח להרגיש בטוח, הוא עובר ללחימה או בריחה. וכשגם זה לא עובד, כשאי אפשר להילחם ואי אפשר לברוח, הוא נכנס לקיפאון. זו לא חולשה. זה מנגנון הגנה עתיק מאוד.

מעניין שבמסורת היוגית יש מפה עם מבנה דומה. מדברים שם על שלושה ערוצים לאורך עמוד השדרה: אידה בצד אחד, פינגלה בצד השני, וסושומנה במרכז. הכלל שם הוא שהערוץ המרכזי נפתח רק כששני הצדדים מאוזנים. אני לא אומר שזה אותו דבר בדיוק. זה דמיון במבנה, לא בפרטים. אבל זה מזכיר לי שאנשים בכל הדורות הרגישו שיש בתוכנו מצב של איזון, ושני כיוונים שאפשר ליפול אליהם: יותר מדי הפעלה, או יותר מדי כיבוי.

איך יודעים שאתם במצב כיבוי?

אין פה אבחנה, וכל אחד מרגיש את זה קצת אחרת. אבל אלה סימנים שחוזרים הרבה:

• קהות רגשית – דברים שפעם ריגשו אתכם עוברים לידכם.
• עייפות שלא עוברת – גם אחרי שינה, הגוף כבד.
• ניתוק – תחושה שאתם צופים בחיים מבחוץ, או שקשה להרגיש את הגוף.
• נסיגה מאנשים – אין כוח לשיחות, גם עם אנשים שאתם אוהבים.
• קושי להחליט ולפעול – אפילו משימה קטנה מרגישה כמו הר.

שימו לב שזה שונה מעצלות. עצלות זה כשיש כוח ואין חשק. בכיבוי, גם כשאתם ממש ממש רוצים, הגוף לא משתף פעולה. וההבדל הזה חשוב, כי ביקורת עצמית רק מוסיפה עוד לחץ למערכת שכבר עמוסה.

אם אתם מזהים את עצמכם, זה בסדר. זה לא אומר שמשהו שבור בכם. זה אומר שהגוף ניסה להגן עליכם.

למה הגוף בוחר לכבות?

תראו, מצב של לחימה או בריחה אמור להיות קצר. משהו מפחיד קורה, הגוף מתגייס, ואז נרגע. הבעיה היא שהחיים היום מייצרים הרבה לחצים קטנים, כל יום, בלי הפסקה. מיילים, חובות, רעש, חדשות. מערכת העצבים לא נרגעת עד הסוף.

כשהדריכות הזו נמשכת הרבה זמן, לפי המודל, הגוף פונה למנגנון הקדום יותר, ופשוט מכבה. וכשזה קורה שוב ושוב, הכיבוי עלול להפוך לברירת מחדל.

יש לזה גם מילה: נוירוצפציה. זו ההערכה הלא-מודעת של הגוף אם אתם בטוחים או בסכנה. בעצם, הגוף מחליט לפני שאתם בכלל חושבים על זה. ולכן אי אפשר פשוט לשכנע את עצמכם "להתעורר". צריך לדבר עם הגוף בשפה שלו.

האם התיאוריה הזו מוכחת?

אני רוצה להיות ישר איתכם. התיאוריה הפוליווגאלית שנויה במחלוקת מדעית. יש חוקרים שמבקרים את הראיות שלה, במיוחד את ההסבר האנטומי למה שמניע את הקיפאון. אלה ויכוחים רציניים ולגיטימיים.

מה שלא נמצא בוויכוח הוא התופעה עצמה: אנשים כן נכנסים למצבים של כיבוי, ניתוק וקהות. אז אני מציע להתייחס למודל כמפה שעוזרת להבין ולעבוד, לא כאמת סופית. ומותר לכם להיות סקפטיים. תבדקו על עצמכם.

איך יוצאים מקיפאון, לאט לאט?

הטעות הכי נפוצה היא לנסות לקפוץ מכיבוי ישר לפעולה מלאה. זה בדרך כלל לא עובד, וגורם להרגיש עוד יותר אשמים. הדרך היא בצעדים קטנים, דרך הגוף:

1. להרגיש משהו אחד בגוף – את כפות הרגליים על הרצפה, את המשקל על הכיסא, את האוויר שנכנס באף. רק לשים לב. היכולת להרגיש את מה שקורה בפנים קשורה ליכולת לווסת רגשות.
2. לצאת החוצה – כמה דקות בטבע, ואם אפשר, יחפים על האדמה או על דשא. בלי מטרה. רק להיות.
3. לנשום לאט, עם נשיפה ארוכה – לא נשימה חזקה ומעוררת, אלא נשימה רכה דרך האף, שבה הנשיפה קצת יותר ארוכה מהשאיפה.
4. להשמיע קול – מהמום חלש, אנחה עם צליל, שיר שאתם אוהבים. הרטט של הקול עובר בגוף, ויש סיבה טובה לחשוב שהוא מעורר את עצב הוואגוס.
5. קשר קטן עם אדם – הודעה קצרה לחבר, שיחה של שתי דקות. לפי המודל, הקשר עם אנשים הוא בדיוק מה שמאפיין את המצב הבטוח.

לא צריך לעשות את כולם. אחד ביום זה מצוין.

למה דווקא להתחיל מתחושה בגוף? כי במצב כיבוי, הרבה פעמים הקשר עם הגוף נחלש. יש ממצאים שמראים שהיכולת לחוש את מה שקורה בפנים, את הנשימה, את פעימות הלב, את הבטן, קשורה ליכולת לווסת רגשות. וגם שחוויות קשות יכולות לנתק אותנו מהגוף. אז כשאתם עוצרים להרגיש את כפות הרגליים, זה לא תרגיל קטן. אתם בונים מחדש את הגשר.

ועוד דבר: לפעמים, כשהגוף מתחיל לצאת מכיבוי, הוא עובר קודם דרך קצת אי-שקט או לחץ. זה יכול להפתיע. זה בסדר לעצור, לנשום, ולחזור לצעד הקודם. לאט זה מהר.

כמה זמן לוקח לצאת מזה?

אין תשובה אחת. אם הכיבוי הגיע אחרי תקופה ארוכה של לחץ, סביר שגם היציאה ממנו תיקח זמן. זה לא קסם, זו התמדה. כל פעם שאתם עוצרים להרגיש את הגוף, לנשום או להשמיע קול, אתם מראים למערכת העצבים שאפשר להיות קצת יותר בטוחים.

נסו לחשוב על זה כמו על אימון. אף אחד לא מצפה מעצמו לרוץ עשרה קילומטרים אחרי שבוע. כאן זה אותו דבר: מה שעובד הוא חזרה קטנה וקבועה, לא מאמץ גדול פעם בחודש.

ויהיו ימים טובים וימים פחות טובים. זה חלק מהתהליך, לא סימן שנכשלתם.

אני מזמין אתכם לנסות עכשיו דבר אחד בלבד: להרגיש את כפות הרגליים, לנשוף לאט לאט, ולשים לב מה קורה. רק זה.

זה כלי לוויסות ולרוגע, לא תחליף לטיפול. אם תחושת הכיבוי, הקהות או חוסר האנרגיה נמשכים זמן רב או פוגעים בתפקוד, כדאי לפנות לרופא או לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש.