מה זה אמונות מגבילות, ואיך הן מרגישות בגוף?

זמן קריאה: 5 דקות

"אני לא טוב בזה." "אם אגיד מה אני צריך, יעזבו אותי." "אצלי זה אף פעם לא מצליח." אולי זה נשמע לכם מוכר. משפטים כאלה רצים לנו בראש כל כך הרבה זמן, שהם כבר לא מרגישים כמו מחשבה. הם מרגישים כמו עובדה. ומה שמעניין הוא שהם לא גרים רק בראש. הם גרים גם בבטן שמתכווצת, בכתפיים שעולות, ובנשימה שנעצרת לשנייה לפני שמרימים יד.

אני גיא צורי, ואני מעביר ריטריטים, סדנאות ומפגשים אישיים שעובדים עם נשימה, צליל ומדיטציה. בעבודה הזו אני רואה שוב ושוב שאמונה מגבילה היא לא רק רעיון שצריך "לחשוב אחרת" עליו. היא דפוס שלם, של מחשבה ושל גוף ביחד. ובואו נבין למה.

מה זה אמונה מגבילה?

אמונה מגבילה היא הנחה עמוקה על עצמנו, על אנשים אחרים או על העולם, שמצמצמת את מה שאנחנו מרשים לעצמנו לנסות. היא בדרך כלל נוצרה מסיבה טובה: פעם, אולי בילדות, היא עזרה לנו להסתדר. ילד שלמד שעדיף לא להרגיז, למשל, הפך למבוגר שקשה לו להגיד לא.

הרעיון הזה ישן מאוד. הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס, שחי לפני כאלפיים שנה, אמר: "לא הדברים מטרידים את בני האדם, אלא הדעות שלהם על הדברים". מייסדי הטיפול הקוגניטיבי, אלברט אליס ואהרון בק, ציינו אותו כמקור השראה. בק תיאר שלוש אמונות ליבה שחוזרות שוב ושוב אצל אנשים במצוקה: אני חסר ערך, העולם לא מעריך אותי, והעתיד לא ישתנה.

הדבר הכי מבלבל באמונה מגבילה הוא שהיא לא מרגישה כמו אמונה. היא מרגישה כמו "ככה זה". מי שמאמין שהוא "לא יצירתי" פשוט לא ניגש לצייר, ולכן אף פעם לא מגלה שזה לא נכון. מי שמאמינה ש"אנשים תמיד מאכזבים" שומרת מרחק, וכל מרחק כזה רק מאשר לה את האמונה. ככה האמונה מגינה על עצמה. היא לא נותנת לנו לאסוף את ההוכחות שיכלו לסתור אותה.

מאיפה מגיעות אמונות מגבילות?

הפסיכולוג ג'פרי יאנג תיאר דפוסים שנוצרים בילדות מצרכים רגשיים שלא נענו. למשל דפוס של נטישה, של בושה, של כישלון, או של חיפוש אישור כל הזמן. אלה לא "תקלות באופי". אלה פתרונות של ילד, שממשיכים לפעול גם כשהנסיבות כבר השתנו.

וגם המסורות העתיקות דיברו על זה, כל אחת בשפה שלה:

• ביוגה – מדברים על סמסקארות: רשמים שכל חוויה משאירה. כשרשמים מצטברים, הם הופכים לנטייה, לדרך הקבועה שלנו להגיב.
• בבודהיזם – יש משל יפה על שני חצים. החץ הראשון הוא הכאב עצמו. החץ השני הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עליו. את החץ השני אנחנו יורים בעצמנו.
• בקבלה – מדברים על קליפות שעוטפות ניצוץ של אור. בקריאה פסיכולוגית, אמונה מגבילה היא קליפה כזו, סביב ניצוץ של כוח חיים. והעבודה היא לחלץ את הניצוץ, לא להשמיד אותו.

אני אוהב את הדימוי הקבלי במיוחד, כי הוא מזכיר שמתחת לכל אמונה מגבילה יש משהו שרצה לשמור עלינו. מי שמרצה את כולם, בעצם רצה ביטחון ואהבה. הצורך נכון. רק הדרך כבר לא משרתת.

איך אמונה מגבילה מרגישה בגוף?

תראו, אמונה היא לא רק משפט. כשהיא "נדלקת", כל הגוף מצטרף. תחשבו על רגע שבו רציתם להגיד משהו בישיבה ושתקתם. מה קרה בגוף? אצל הרבה אנשים הגרון נסגר, הבטן מתכווצת, הנשימה נהיית שטוחה, והלב דופק מהר. זו מערכת העצבים שעוברת למצב של הגנה.

יש תגובה שנקראת תגובת "ריצוי" (fawn), שמתוארת כתגובה רביעית אחרי להילחם, לברוח ולקפוא: לקנות ביטחון בכך שאנחנו מועילים ונעימים. מי שמכיר את זה מבפנים יודע שזה לא רק "אני חושב שאסור לי לסרב". זה גוף שלם שנכנס למצב של דריכות ברגע שמישהו מאוכזב.

ולכן, לפעמים, לנסות לשכנע את הראש לא מספיק. אם הגוף עדיין במצב הגנה, המחשבה החדשה פשוט לא נקלטת. קודם צריך להרגיע את הגוף, ואז יש מקום לבחירה אחרת.

מה מחקר "חוסר האונים הנלמד" מלמד אותנו?

בניסוי מפורסם משנות השישים, חוקרים ראו שכלבים שלא יכלו לשלוט במצב לא ניסו לברוח גם כשהדרך נפתחה. במשך שנים זה נקרא "חוסר אונים נלמד". אבל בשנת 2016, שניים מהחוקרים המקוריים, מאייר וסליגמן, פרסמו שהפירוש המקורי היה הפוך.

לפי ההבנה החדשה, פסיביות היא ברירת המחדל של המוח מול סבל ממושך. מה שנלמד הוא דווקא השליטה: כשאנחנו חווים שהמעשים שלנו משנים משהו, המוח לומד שיש לנו כוח. ומה שהכי חשוב בעיניי: חוויה כזו של שליטה, גם קטנה, עוזרת לנו מול לחצים בעתיד.

זה משנה את כל הגישה. לא צריך לחכות שהאמונה תיעלם כדי לפעול. להפך. צעדים קטנים, ממש ממש קטנים, שבהם אנחנו רואים שיש לנו השפעה, הם מה שמלמד את המערכת משהו חדש.

איך מתחילים לשחרר אמונה מגבילה?

אני מזמין אתכם לנסות את התרגול הזה בפעם הבאה שאתם מרגישים שאמונה ישנה "נדלקת". זה לוקח כמה דקות:

1. תפסו את המשפט – מה אני אומר לעצמי עכשיו? תנסחו את זה במילים פשוטות: "אסור לי לבקש", "אני לא מספיק".
2. שימו לב לגוף – איפה זה מורגש? בגרון, בחזה, בבטן? אין צורך לשנות כלום, רק לשים לב.
3. נשיפה ארוכה – נשמו דרך האף, ותנו לנשיפה להיות ארוכה מהשאיפה. חמש או שש נשימות כאלה. זה אות לגוף שאין סכנה מיידית.
4. שאלו שאלה אחת – "מתי למדתי את זה? וממה זה ניסה לשמור עליי?" בלי לשפוט את התשובה.
5. צעד אחד קטן – בחרו פעולה קטנה שהאמונה הייתה אוסרת עליכם. לבקש משהו פשוט, להגיד "אני צריך לחשוב על זה" במקום "כן" מיידי.

זה בסדר אם הגוף עדיין מגיב חזק. זה בסדר אם המשפט חוזר מחר. אמונה שנבנתה שנים לא נעלמת בתרגול אחד. מה שמשתנה, לאט לאט, הוא המרחק ממנה: פתאום אתם שומעים אותה, ולא רק מצייתים לה.

מה עושים כשהמבקר הפנימי לא שותק?

יש פרט נחמד מהמסורת הסופית: שם מתוארת "הנפש המוכיחה", הקול הפנימי שמבקר אותנו, כדרגה מעל הנפש שפשוט נגררת אחרי הדחפים. כלומר, עצם העובדה שאתם שמים לב, ואפילו מתווכחים עם עצמכם, היא כבר התקדמות. לא כישלון.

אז אל תחכו לשקט מושלם בראש. תנו למבקר לדבר, תנשמו, ותעשו את הצעד הקטן בכל זאת. בעצם, זו כל העבודה: להרגיע את הגוף, לראות את הקליפה, ולחלץ ממנה את הניצוץ. בסבלנות, ובהתמדה.

זה כלי למודעות ולוויסות, לא תחליף לטיפול נפשי. אם אמונות או מחשבות קשות פוגעות לכם בתפקוד היומיומי, כדאי לפנות לאיש מקצוע.