איפה רגשות נתקעים בגוף, ומה זה השריון שהגוף בונה סביבם?

זמן קריאה: 5 דקות

תחשבו על הרגע האחרון שבו כעסתם ולא אמרתם כלום. איפה זה הרגיש? אצל הרבה אנשים זה בלסת. אצל אחרים זה גוש בגרון, או בטן שמתכווצת, או כתפיים שעולות לאוזניים. ואחרי שעה, כשהכעס כבר עבר מזמן מהראש, הלסת עדיין קפוצה. הגוף ממשיך להחזיק משהו שהמחשבה כבר שחררה. זה בדיוק מה שאנשים מתכוונים אליו כשהם אומרים "רגשות תקועים בגוף".

אני גיא צורי, ואני מעביר ריטריטים, סדנאות ומפגשים אישיים שעובדים עם נשימה, צליל ומדיטציה. כמעט בכל מפגש אני רואה את זה קורה: מישהו נושם כמה דקות, והגוף מתחיל לשחרר דברים שהוא החזיק שנים. אז בואו נבין מה זה בעצם, מה ידוע, ומה עוד לא.

למה רגש בכלל נתקע בגוף?

תראו, רגש הוא קודם כל תנועה בגוף. כעס רוצה לדחוף. עצב רוצה לבכות. פחד רוצה לברוח או לצעוק. כשהתנועה הזו לא מקבלת מקום, כי זה לא מתאים, כי אסור, כי צריך לתפקד, אנחנו עוצרים אותה. ואיך עוצרים רגש? מכווצים שריר ועוצרים את הנשימה.

פעם אחת, זה בסדר גמור. זה אפילו חכם. הבעיה מתחילה כשזה הופך להרגל. כשעוצרים את אותו רגש מאות פעמים, ההתכווצות כבר לא משתחררת בין הפעמים. היא נהיית חלק מהיציבה, מהנשימה, מהפנים. ואז אנחנו כבר לא מרגישים אותה בכלל. היא פשוט "ככה אני".

במסורת הסינית יש לזה מילה יפה: הצ'י "נקשר", כמו קשר בחבל. ואחד הסימנים הקלאסיים לצ'י קשור הוא אנחות חוזרות ותחושה של גוש בגרון. כלומר, גם בלי שום מחקר מודרני, אנשים שמו לב לאותו דבר: מה שלא יוצא, נתפס בגוף.

מה זה השריון של וילהלם רייך?

וילהלם רייך היה רופא ותלמיד של פרויד. בשנות ה-30 הוא תיאר את מה שקרא לו "שריון". קודם שריון אופי: דפוסים חוזרים של התנהגות, דיבור ויציבה שמשמשים כהגנה. ואחר כך שריון שרירי: סך כל ההתכווצויות הכרוניות שחוסמות רגש.

הרעיון המרכזי שלו היה פשוט ונועז: שני השריונות האלה הם אותו דבר. אותה הגנה, שמתבטאת פעם בנפש ופעם בגוף. לכן אפשר להתחיל לעבוד גם מהגוף, דרך הנשימה, ולא רק דרך שיחה.

בהמשך הוא תיאר שבע "טבעות" אופקיות לאורך הגוף, מלמעלה למטה: עיניים, פה, צוואר, חזה, סרעפת, בטן ואגן. בכל טבעת, לפי רייך, נאחז משהו אחר. בעיניים פחד ובכי שלא יצא. בצוואר כעס ובכי ש"נבלעו". בחזה כמיהה ובכי מהלב, והרבה פעמים שאיפה שמוחזקת כל הזמן. בסרעפת, החסימה המרכזית.

ויש פרט אחד שאני ממש אוהב: רייך שחרר את הטבעות מלמעלה למטה, מהעיניים ועד האגן. ההיגיון שלו היה שאם משחררים הכול בבת אחת, הגוף מקבל יותר עוררות ממה שהוא מסוגל לשאת. כלומר, כבר אז הבינו שהשחרור צריך להיות לאט לאט לאט.

מה זה רעד, ולמה הגוף רועד כשמשחררים?

אחרי רייך, אלכסנדר לואן העמיד את המטופלים על הרגליים. הוא קרא לזה קרקוע, והאמין שהמגע עם האדמה נותן ביטחון. ובעמידה הזו, כשהברכיים כפופות והנשימה עמוקה, הרבה אנשים מתחילים לרעוד ברגליים. לואן ראה ברעד הזה סימן של חיות, לא סימפטום.

פיטר לוין לקח את זה לכיוון של עולם החי. הוא שם לב שאימפלה שנמלטה מטורף רועדת, משחררת את מצב הקיפאון, וחוזרת לרעות. ולפי המודל שלו, אנחנו בני האדם עוצרים את הפריקה הזו עם המוח החושב.

בגישות האלה, סימני הפריקה הם דברים פשוטים: רעד, אנחה, נשימה עמוקה שבאה מעצמה, חום, פיהוק, דמעות בלי עצב. אם קרה לכם פעם שאחרי יום קשה פיהקתם פיהוק ענק או נאנחתם בלי סיבה, זה בדיוק זה. הגוף יודע לשחרר. לפעמים רק צריך לא להפריע לו.

מה המחקר באמת אומר על רגשות בגוף?

אני מזמין אתכם להיות קצת ספקנים פה, כי זה חשוב. יש פה דברים שמבוססים, ויש דברים שעדיין לא.

מה שמקובל: חוויה שלא עובדה משפיעה על הגוף, על הנשימה, על המתח ועל התגובות שלנו. זה לא שנוי במחלוקת. גם לטיפול שנקרא Somatic Experiencing, של פיטר לוין, יש תמיכה מחקרית צנועה, כולל ניסוי מבוקר שנעשה בישראל.

מה שלא הוכח: שהפאשיה, רקמת החיבור שעוטפת את השרירים, "זוכרת" רגשות. נכון שבפאשיה יש תאים שמתכווצים, אבל לאט, בדקות ובשעות. זה מסביר למה מתח יכול להצטבר. זה לא מוכיח שכל רגש נשמר במקום מסוים. גם הספר המפורסם "הגוף זוכר" ספג ביקורת חריפה על חלק מהטענות שלו.

ועוד דיוק קטן: הרבה פעמים מציגים את הטבעות של רייך כאילו הן הצ'אקרות. רייך עצמו לא עשה את החיבור הזה. ההקבלה הגיעה מאוחר יותר. אז אני מציע להחזיק את המפה הזו כמו מפה: כלי שעוזר לשים לב, לא אבחנה.

איך משחררים רגש תקוע בלי להציף את עצמכם?

הכלל הכי חשוב כאן, וכל הגישות מסכימות עליו: מנות קטנות. לוין קורא לזה טיטרציה, כמו בכימיה, טיפה אחרי טיפה. דן סיגל דיבר על "חלון סובלנות": אזור שבו אתם עדיין מרגישים, אבל לא מוצפים. המטרה היא לא לפרוץ את החלון. המטרה היא להרחיב אותו לאט.

הנה תרגול קצר של בערך עשר דקות:

1. עמדו עם ברכיים קצת כפופות, כפות רגליים ברוחב הכתפיים. הרגישו את המשקל יורד לרצפה. זה כל מה שצריך בשלב הזה.
2. שימו לב איפה אתם מחזיקים. לסת? כתפיים? בטן? לא לשנות כלום, רק לזהות. זה כבר חצי מהעבודה.
3. שאפו באף, ונשפו לאט לאט דרך הפה, נשיפה ארוכה יותר מהשאיפה. אם בא לכם, תנו לנשיפה לצאת עם אנחה קולית.
4. פתחו את הלסת קצת, תנו ללשון לנוח, והזיזו את הלסת לאט מצד לצד. הלסת מחוברת ישירות לצוואר ולגרון.
5. אם מגיע רעד ברגליים, אפשרו לו. לא לייצר, לא לעצור. אם זה יותר מדי, פשוט ישרו את הברכיים והרעד יירגע.
6. סיימו בשקט: עמדו או שבו דקה, ושימו לב מה השתנה. גם "שום דבר" זו תשובה בסדר גמור.

זה בסדר אם לא קורה כלום בפעם הראשונה. זה בסדר גם אם עולה פתאום עצב או צחוק בלי סיבה ברורה. ואם אתם מרגישים שזה יותר מדי, פקחו עיניים, הסתכלו על החדר, והרגישו את הרגליים. אתם תמיד יכולים לעצור.

כמה זמן לוקח לשחרר שריון?

אני אגיד לכם בכנות: זה לא קורה בתרגול אחד. שריון שנבנה שנים לא נמס בעשר דקות. מה שכן קורה זה שכל פעם הגוף לומד שאפשר להרגיש קצת יותר ולהישאר בטוחים. וזה מצטבר.

אז אם אתם מחפשים פריצה דרמטית, אני מציע לחפש משהו אחר: התמדה. כמה דקות ביום, נשיפה ארוכה, לסת רכה, רגליים על הקרקע. ממש ממש פשוט. ואני מזמין אתכם לנסות את זה השבוע ולראות מה הגוף שלכם מספר.

זה כלי לוויסות ולמודעות לגוף, לא תחליף לטיפול רפואי או נפשי. אם עולים זיכרונות או תחושות קשות, או שיש לכם רקע של טראומה, כדאי לעשות את העבודה הזו בליווי של איש מקצוע.