מה זה תגובת קיפאון, ולמה הגוף נכבה כשיש יותר מדי?

זמן קריאה: 5 דקות

מכירים את הרגעים האלה שבהם משהו קשה קורה, ובמקום להגיב, אתם פשוט נתקעים? מישהו צועק עליכם והמילים נעלמות. הבוס שואל שאלה והראש מתרוקן. או ימים שלמים שבהם אין כוח לכלום, הכול מרגיש עמום ורחוק, ואתם יודעים בדיוק מה צריך לעשות אבל הגוף לא זז. הרבה אנשים קוראים לזה עצלנות, או חולשה. תראו, לרוב זה משהו אחר לגמרי.

אני גיא צורי, ואני מעביר ריטריטים, סדנאות ומפגשים אישיים שעובדים עם נשימה, צליל ומדיטציה. ואני פוגש לא מעט אנשים שחיים בתוך מצב של קיפאון בלי לדעת שיש לו שם. אז בואו נדבר עליו.

מה זה תגובת קיפאון?

כולנו שמענו על "הילחם או ברח". כשיש סכנה, הגוף מגייס אנרגיה: הלב מאיץ, הנשימה מהירה, השרירים מוכנים. אבל יש גם אפשרות שלישית, ישנה יותר: לקפוא. כשאי אפשר להילחם ואי אפשר לברוח, הגוף מוריד את המתג. התנועה נעצרת, התחושות מתעמעמות, ולפעמים יש תחושה שאתם קצת מחוץ לעצמכם.

בטבע רואים את זה כל הזמן. חיה שנתפסת קופאת לפעמים לגמרי. זו לא החלטה שלה, זו מערכת הגנה אוטומטית. אצל בני אדם זה עובד דומה, רק שאצלנו ה"טורף" יכול להיות ויכוח, מבחן, הודעה בטלפון, או לחץ שנמשך חודשים.

למה הגוף בוחר לקפוא?

מודל אחד שעוזר להבין את זה נקרא התיאוריה הפוליווגאלית. לפי המודל, מערכת העצבים עובדת בשלושה מצבים, לפי סדר. המצב הראשון הוא ביטחון וחיבור: נשימה ודופק רגועים, אפשר לחשוב, להרגיש ולהיות בקשר עם אנשים. כשזה לא מספיק, עוברים לחימה או בריחה: דריכות, חרדה, גיוס אנרגיה. וכשגם זה לא עובד, הגוף עובר למצב הקדום ביותר: כיבוי. קיפאון, ניתוק, קהות.

והחלק החשוב: את ההחלטה הזו לא אתם מקבלים. יש מושג שנקרא נוירוצפציה, הערכה לא מודעת של ביטחון וסכנה. הגוף מחליט אם אתם בטוחים עוד לפני שהספקתם לחשוב על זה. לכן אי אפשר פשוט "להחליט" לצאת מקיפאון. זה קורה מתחת לשכל.

חשוב לי להגיד בכנות: התיאוריה הפוליווגאלית שנויה במחלוקת מדעית, במיוחד בשאלה איזה חלק במערכת העצבים באמת מפעיל את הקיפאון. אני משתמש בה כמפה שעוזרת להבין, לא כעובדה מוכחת. אבל על התופעה עצמה, על זה שאנשים נכנסים למצב כיבוי, אין ממש ויכוח.

איך מרגיש קיפאון ביומיום?

קיפאון לא תמיד נראה דרמטי. הרבה פעמים הוא שקט מאוד. כשהגוף חי זמן רב בלחץ, ומערכת הלחימה-בריחה דולקת כל הזמן, הוא יכול לפנות לכיבוי כדרך לווסת את העומס. ואז זה נראה ככה:

• קהות רגשית – דברים שפעם ריגשו אתכם עוברים לידכם. לא עצב, לא שמחה, פשוט כלום.
• תשישות שלא עוברת – ישנתם, נחתם, ועדיין אין אנרגיה.
• קושי לפעול ולהחליט – אתם יודעים מה צריך לעשות, אבל משהו לא מאפשר להתחיל.
• ניתוק מהגוף – קשה להרגיש רעב, עייפות או מה בכלל קורה בפנים.
• נסיגה מאנשים – אין כוח לשיחות, לפגישות, לקשר.

אם זיהיתם את עצמכם, זה בסדר. זה לא אומר שמשהו שבור בכם. זה אומר שהגוף שלכם עשה בדיוק מה שהוא בנוי לעשות כשהיה לו יותר מדי.

מה זה חלון הסובלנות?

הפסיכיאטר דן סיגל טבע מושג שאני מאוד אוהב: חלון הסובלנות. דמיינו פס רחב באמצע. כשאתם בתוך הפס, אתם יכולים לתפקד, להרגיש רגשות בלי להיות מוצפים, ולהישאר בקשר. מעל החלון יש עוררות יתר: פאניקה, עצבנות, דריכות. ומתחת לחלון יש עוררות חסר: קהות, ניתוק, קריסה. זה הקיפאון.

כל אחד מאיתנו נע מעל ומתחת לחלון לאורך היום. זה טבעי. המטרה היא לא להישאר תקועים באמצע כל הזמן, אלא שהחלון יהיה רחב יותר, וכשאתם יוצאים ממנו, תדעו לחזור. והחלון מתרחב דרך שלושה דברים: קרקוע, נשימה, וחשיפה במנות קטנות.

מה שיפה בעיניי זה שמסורות שונות של עבודה עם הגוף הגיעו לאותה מסקנה, כל אחת בשפה שלה: השחרור לא יכול להיות גדול ממה שהמערכת מסוגלת לעכל. אם תפתחו יותר מדי מהר, הגוף פשוט ייסגר שוב. וזה נכון גם לנשימה, גם למדיטציה וגם לכל תרגול רגשי. בגלל זה אני תמיד אומר בסדנאות: פחות זה יותר. עדיף חמש דקות שהגוף מצליח להכיל, מאשר שעה שמציפה אותו וגורמת לו לחזור לקיפאון. ממש ממש לאט, ובקצב שלכם.

איך יוצאים מקיפאון בעדינות?

הטעות הכי נפוצה היא לנסות לשבור קיפאון בכוח. להכריח את עצמכם, לדחוף, לעשות תרגול סוער. אבל הגוף קפא כי היה לו יותר מדי. אם תוסיפו עוד, הוא רק יקפא חזק יותר. המטפל פיטר לוין לקח מהכימיה מושג שנקרא טיטרציה: לטפטף טיפה אחרי טיפה, כדי שלא יהיה פיצוץ. ככה גם פה. מעט, ולאט לאט לאט.

1. תרגישו את הרגליים – שימו לב לכפות הרגליים על הרצפה. הלחץ, הטמפרטורה, המגע. רק לשים לב.
2. תסתכלו מסביב – סובבו את הראש לאט ותנו לעיניים לנוח על כמה דברים בחדר. זה אומר לגוף "אני כאן, ואני רואה איפה אני".
3. תזיזו משהו קטן – אצבעות, בהונות, כתפיים. תנועה קטנה היא הדרך של הגוף לחזור לעצמו.
4. תאריכו את הנשיפה – נשיפה ארוכה, או המהום שקט על הנשיפה. בלי מאמץ, בלי לנשום חזק.
5. תשימו יד על החזה או על הבטן – חום ומגע הם אות ביטחון שהגוף מבין בלי מילים.
6. תנועו בין קשה לנעים – אם עולה תחושה לא נעימה, חפשו מקום בגוף שמרגיש קצת יותר בסדר, ותנוחו שם רגע. לוין קרא לזה מטוטלת.

לפעמים, כשהגוף מתחיל להפשיר, עולים סימנים קטנים: אנחה ספונטנית, פיהוק, חום, דמעות בלי סיבה ברורה, או רעד קל. אצל הרבה אנשים זה סימן שמשהו משתחרר. אם זה מרגיש יותר מדי, פשוט עצרו, פתחו עיניים, וחזרו לרגליים.

כמה זמן לוקח לצאת מקיפאון?

תלוי כמה זמן הגוף היה שם. קיפאון של רגע עובר מהר. קיפאון שנבנה לאורך חודשים או שנים לוקח זמן, וזה בסדר. אין פה קסם. יש התמדה: כמה דקות ביום של חזרה לתחושה, לנשימה ולתנועה, ובכל פעם החלון נפתח עוד קצת.

ואם הקיפאון קשור לטראומה, או שהוא מלווה בתחושת חוסר תקווה שלא עוברת, אל תעשו את זה לבד. ליווי מקצועי לא אומר שנכשלתם, הוא אומר שאתם נותנים לעצמכם תמיכה שמגיעה לכם. אני מזמין אתכם להתחיל בקטן: היום, רק דקה אחת עם הרגליים על הרצפה.

המידע כאן נועד להבנה ולוויסות עצמי, ולא מחליף טיפול רפואי או נפשי. אם אתם חווים ניתוק ממושך, דיכאון, חוסר תקווה או תסמינים של טראומה, כדאי לפנות לאיש מקצוע.