מה זה הילה, ומה באמת אפשר למדוד סביב הגוף?

זמן קריאה: 5 דקות

כמעט לכל אחד קרה פעם שנכנס לחדר ומיד הרגיש שמשהו באוויר לא בסדר. או שפגש מישהו, ועוד לפני שהוא אמר מילה, היה ברור שנעים לידו. אנחנו אומרים "יש לו אנרגיה טובה" או "היא קורנת". המילה שהמסורות הרוחניות נותנות לזה היא הילה.

אני גיא צורי, ואני מעביר ריטריטים, סדנאות ומפגשים אישיים שעובדים עם נשימה, צליל ומדיטציה. במאמר הזה אני רוצה לעשות סדר: מה זו הילה לפי המסורות, מה מתוך זה המדע באמת מודד, ומה אפשר לעשות עם זה ביומיום.

מה זה הילה?

לפי התפיסה הרוחנית, הגוף הפיזי שלנו לא נגמר בעור. הוא קיים בתוך "גוף" גדול יותר, שדה של אנרגיה שמקיף אותו. לשדה הזה קוראים הילה. בתפיסה הזו ההילה היא גם מעין מגן, וגם מקום שאוסף לאורך החיים רשמים: מהילדות, מחוויות קשות, ממה שאחרים עשו לנו.

הרעיון הזה מופיע בהרבה מסורות, בשפות שונות. ביוגה מדברים על סמסקארות, עקבות של חוויות שמעצבות את התגובות שלנו. ברפואה הסינית מדברים על צ'י שנתקע וחוסם זרימה. ומה שמעניין הוא שבכל המסורות האלה, הניקוי נעשה דרך הגוף: נשימה, צליל ותנועה.

מאיפה הגיע המודל של שבע שכבות?

אם חיפשתם "שכבות ההילה", בטח נתקלתם במודל של שבע שכבות: אתרית, רגשית, מנטלית, אסטרלית, ועוד שלוש עליונות. חשוב לדעת שהמודל הזה הוא סינתזה מערבית מודרנית, שמגיעה בעיקר מהתיאוסופיה של המאה ה-19. מודלים שונים חלוקים על הפרטים, וכל אחד מסדר את השכבות קצת אחרת.

יש במודל הזה נקודה אחת שאני ממש אוהב: נהוג לומר שהשכבות הן כמו בצל, שמקלפים אחת ומגיעים לבאה. אבל לפי המודל זה לא מדויק. השכבה החיצונית נוכחת גם בתוך הפנימית. כלומר, אתם לא מורכבים מחלקים נפרדים, הכול נוכח ביחד, כל הזמן. זה נכון גם לגוף ולנפש.

יש גם מקבילות עתיקות יותר. באופנישדות, טקסטים הודיים עתיקים, מתוארות חמש מעטפות שעוטפות את העצמי, כמו נדן שעוטף להב. ובקבלה מדברים על חמש דרגות של נשמה.

מה המדע באמת יכול למדוד סביב הגוף?

פה אני רוצה להיות זהיר ומדויק, בסדר? כי זה בדיוק המקום שבו הרבה כותבים מגזימים.

מה שכן ידוע: הגוף שלנו חשמלי. מערכת העצבים עובדת עם זרמים חשמליים, וכל זרם חשמלי יוצר סביבו שדה מגנטי. הלב, בכל פעימה, מייצר שדה שאפשר לגלות מחוץ לגוף בעזרת מכשירים רגישים מאוד. גם המוח מייצר שדה כזה, והרפואה משתמשת בזה בבדיקות שנקראות MCG ו-MEG.

יש גם מחקר ארוך שנים על הפעילות החשמלית של הלב, שמצא שמצבים רגשיים כמו הכרת תודה, כעס או רוגע משנים את הדפוס של קצב הלב. כשאנחנו רגועים הקצב נעשה מסודר יותר, וכשאנחנו כועסים הוא נעשה מבולגן יותר. ולפי המחקר הזה, הדפוסים האלה משפיעים בחזרה גם על המוח. אז במובן מסוים, מה שאנחנו מרגישים באמת "משודר" החוצה דרך הגוף, גם אם לא בצורה שהעין רואה.

מה שלא ידוע: השדות האלה חלשים מאוד, ונמדדים רק במכשירים מיוחדים. הגוף משדר, זה נכון. אבל ההילה עצמה, כמו שהמסורות מתארות אותה, עם צבעים ושכבות, לא נמדדה.

יש גם מונח מחקרי שכדאי להכיר: ביופילד. הוא הוצג בתחילת שנות ה-90 על ידי פאנל של מכוני הבריאות הלאומיים בארה"ב, כדי לתת שפה משותפת למחקר על רפואה אנרגטית. אבל גם פה חשוב לדייק: זו מסגרת מחקר שעדיין מתפתחת, לא עובדה מבוססת.

אז מה אני עושה עם זה? אני מחזיק את שני הדברים ביחד. ההילה היא מפה רוחנית שימושית, והשדות שהגוף מייצר הם עובדה פיזיקלית. הקשר ביניהם עדיין פתוח. זה בסדר להיות סקרנים וגם ספקנים באותו זמן.

למה מציירים קדושים עם הילה?

בודהה, ישו וקדושים רבים מצוירים עם מעגל של אור סביב הראש. היסטורית, ההילה באמנות התחילה כסמל של אור השמש סביב אלים ושליטים באמנות היוונית והפרסית, ומשם עברה לאמנות הבודהיסטית ואחר כך לנוצרית.

גם במקורות היהודיים יש רעיון קרוב. על משה, כשירד מההר, נאמר: "כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו". הקריאה של כל אלה כציור של שדה אמיתי היא פרשנות רוחנית. אבל מה שהם כן מראים, זה שבני אדם בכל התרבויות הרגישו שיש משהו שקורן מאדם שנמצא בשקט עמוק.

אפשר באמת לראות הילה?

לפי המסורת, כן. אומרים שבהתחלה ההילה נראית לבנה, וכשמאטים ומתרגלים מתחילים לראות צבעים. ביוגה יש תרגול שנקרא טראטקה, מבט מרוכז ורך, והעיקרון בו דומה: להאט את המבט ולהפסיק לחפש עם העיניים.

אני רוצה להיות כנה גם פה: חלק ממה שרואים בהתחלה אפשר להסביר בתופעות ראייה רגילות, כמו דימוי שיורי, זה שנשאר בעין אחרי שמסתכלים הרבה זמן על משהו. זה לא אומר שהתרגול חסר ערך. מבט רך ואיטי מרגיע את הגוף ומחדד את הקשב, וזה כבר שווה הרבה.

איך מחזקים את השדה בפועל?

הנה החדשות הטובות: לא צריך להכריע אם ההילה "אמיתית" כדי לעבוד איתה. הפרקטיקות שהמסורות ממליצות עליהן הן פרקטיקות שעושות טוב לגוף ולמערכת העצבים בכל מקרה:

• זמן בטבע – ואם אפשר, יחפים על האדמה. גם אם המחקר על זה עדיין ראשוני, הגוף מרגיש את ההבדל.
• נשימה איטית ועמוקה – דרך האף, עם נשיפה ארוכה. ככה מאטים את הדופק ומרגיעים את המערכת.
• שימוש בקול – המהום, טונינג, צליל ארוך בנשיפה. מרגישים את הרטט בחזה ובראש.
• הקשבה פנימית – כמה פעמים ביום לעצור ולשאול: מה אני מרגיש עכשיו בגוף? היכולת להרגיש את מה שקורה בפנים נקשרה במחקר לוויסות רגשי טוב יותר.
• לשים לב לסביבה – עם מי אתם מרגישים רחבים, ועם מי מתכווצים? זה מידע. לא צריך לשפוט אותו, רק להכיר בו.

ואם תרצו תרגול קצר: שבו בשקט, עצמו עיניים, ונשמו לאט כמה דקות. ואז תדמיינו שהנשימה לא נגמרת בעור, אלא ממלאת גם את המרחב שסביבכם, קצת מלפנים, קצת מאחור, מהצדדים. לאט לאט לאט. זה בסדר אם המחשבות בורחות. פשוט חוזרים לנשימה.

ותזכרו: כמו כל תרגול, זה עובד עם התמדה ולא בפעם אחת. כמה דקות ביום, לאורך שבועות, יעשו הרבה יותר מסדנה אחת מרגשת. אין פה קסם. יש פה הרגל קטן שחוזרים אליו, שוב ושוב, עד שהגוף מכיר את הדרך לבד.

אני מזמין אתכם לנסות את זה בלי ציפייה לראות אורות או צבעים. רק לשים לב איך הגוף מרגיש אחרי.

זה כלי לרוגע ולהקשבה פנימית, לא תחליף לטיפול רפואי או נפשי. אם יש לכם בעיה רפואית, כדאי להתייעץ עם רופא.