מה זה סגנון התקשרות, ולמה הגוף נלחץ כשמישהו מתרחק?

זמן קריאה: 5 דקות

הודעה שנשלחה, שתי וי כחולות, ואין תשובה. אצל אדם אחד זה עובר ברקע. אצל אדם אחר הבטן מתכווצת, הראש מתחיל לכתוב תסריטים, והיד חוזרת לטלפון שוב ושוב. ויש מי שדווקא כשמישהו מתקרב אליו יותר מדי, מרגיש צורך פתאומי לברוח. אם זיהיתם את עצמכם באחד מהם, כנראה שכבר נתקלתם במושג "סגנון התקשרות".

אני גיא צורי, ואני מעביר ריטריטים, סדנאות ומפגשים אישיים שעובדים עם נשימה, צליל ומדיטציה. הרבה ממה שעולה במפגשים האלה קשור בדיוק לזה: איך אנחנו נקשרים, ומה הגוף עושה כשמישהו קרוב או רחוק. במאמר הזה אני רוצה לעשות סדר במושג, להפריד בין מה שנחקר לבין מה שפופולרי, ולתת לכם כמה כלים פשוטים.

מה זה סגנון התקשרות?

תורת ההתקשרות התחילה אצל ג'ון בולבי, פסיכיאטר בריטי. הרעיון שלו היה פשוט: הצורך של תינוק להיות קרוב למי שמטפל בו הוא לא פינוק, הוא מנגנון הישרדות. קרבה שמרה על החיים.

מתוך זה הוא דיבר על "בסיס בטוח": דמות שאפשר לחזור אליה, ובזכותה אפשר לצאת ולחקור את העולם. ועוד מושג חשוב שלו: "מודלים פנימיים". הילד בונה לעצמו תבנית של מה מגיע לו, ומה אפשר לצפות מאחרים. האם כשאני קורא, מישהו בא? האם מותר לי להזדקק?

יש ניסוי מפורסם שממחיש את זה. הארי הארלו נתן לגורי קופים שתי "אימהות": אחת עשויה מתיל, עם בקבוק חלב, ואחת עשויה מבד רך וחמים. הגורים נצמדו לאם הבד, והלכו לאם התיל רק כדי לאכול. כלומר, מגע ונחמה היו חשובים להם יותר מאוכל. (כדאי לדעת שחלק מהניסויים המאוחרים שלו נחשבים היום לבעייתיים מאוד מבחינה אתית.) המסקנה נשארה: הצורך בקרבה הוא צורך בסיסי של הגוף, לא רק של הנפש.

התבנית הזו לא נשארת בגן. היא ממשיכה איתנו, ובעצם היא זה שאנחנו קוראים לו היום סגנון התקשרות.

מה ארבעת סגנונות ההתקשרות?

מרי איינסוורת', שעבדה עם בולבי, בנתה ניסוי שנקרא "המצב הזר": האם יוצאת מהחדר לכמה רגעים וחוזרת, ומסתכלים מה התינוק עושה כשהיא חוזרת. מתוך זה עלו הסגנונות:

• בטוח. התינוק מחפש את האם, נרגע מהר, וחוזר לשחק. במחקר האמריקאי הקלאסי זה היה בערך 70% מהתינוקות.
• נמנע. התינוק כאילו מתעלם ממנה, כאילו לא קרה כלום. בערך 20%.
• חרד, או אמביוולנטי. נצמד וכועס בבת אחת, וקשה להרגיע אותו. בערך 10%.
• לא מאורגן. נוסף מאוחר יותר. התנהגות סותרת, לפעמים קיפאון. נפוץ יותר אצל ילדים שנפגעו.

מאוחר יותר, חוקרים בשם האזן ושייבר בדקו את זה אצל מבוגרים. הם פרסמו בעיתון "חידון אהבה" וביקשו מאנשים לבחור איזו פסקה מתארת אותם. ההתפלגות שיצאה הייתה דומה מאוד לזו של התינוקות: רוב האנשים בטוחים, ושאר הקבוצה מתחלקת בין נמנעים לחרדים.

חשוב לדעת: יש הבדלים גדולים בין תרבויות. ביפן, למשל, תינוקות כמעט לא נפרדים מאמם, ולכן הניסוי מדד אצלם מצוקה קיצונית ולא בהכרח חוסר ביטחון. כלומר, זה לא סרגל אחד שמתאים לכולם.

איך סגנון התקשרות מרגיש בגוף?

תראו, פה אני רוצה לחבר את זה לגוף, כי שם זה באמת קורה. מערכת העצבים שלנו כל הזמן סורקת: האם אני בטוח עכשיו? זה נקרא נוירוצפציה, הערכה לא מודעת של ביטחון וסכנה. הגוף מחליט לפני שאתם בכלל חושבים.

לפי התיאוריה הפוליווגאלית, כשאנחנו מרגישים בטוחים ומחוברים, הנשימה והדופק רגועים, ויש מקום לאמפתיה ולקשר. כשמשהו מרגיש מאיים, הגוף עובר להילחם-או-ברח. וכשגם זה לא עובד, הוא עלול לכבות. כדאי לדעת שהתיאוריה הזו שנויה במחלוקת במחקר, אבל כמפה לחוויה היא עוזרת להרבה אנשים.

אז בעצם, אפשר לחשוב על סגנון התקשרות כעל הרגל של מערכת העצבים בתוך קשר. מי שנוטה לחרדה בקשר, מרגיש לפעמים את הלב דופק ואת החזה נסגר כשאין תשובה. מי שנוטה להימנעות, מרגיש לפעמים לחץ או צורך לצאת מהחדר דווקא כשיש קרבה. זה לא "דרמה" וזה לא "קרירות". זה גוף שלמד משהו פעם, ועדיין מגן.

למה חרדים ונמנעים נמשכים זה לזה?

בספר הפופולרי "Attached" של עמיר לוין ורייצ'ל הלר מתוארת "מלכודת החרד-נמנע". הצד החרד מתקרב ורודף, הצד הנמנע מתרחק, וההתרחקות רק מגבירה את הרדיפה. וככה סביב סביב.

חשוב להגיד בכנות: זו מסגרת פופולרית, לא קטגוריה מחקרית מדויקת. אבל הרבה זוגות מזהים בה את עצמם, וכבר הזיהוי עצמו יכול להוריד את הלהבות. כשאתם רואים את המעגל, אתם פחות מאשימים את עצמכם ופחות מאשימים את הצד השני.

אפשר לשנות סגנון התקשרות?

כן. ויש לזה אפילו שם במחקר: "ביטחון שנרכש". מדובר במבוגרים שעברו ילדות קשה, אבל מצליחים לספר עליה סיפור קוהרנטי, ומגדלים את הילדים שלהם בצורה בטוחה. סגנון התקשרות הוא לא גורל.

מה עוזר? קודם כול, קשרים שמרגישים בטוחים: חבר, בן או בת זוג, מטפל, קבוצה. מערכת העצבים לומדת ביטחון בעיקר בתוך קשר, כשהיא חווה שוב ושוב שמישהו נשאר. ודבר שני, היכולת להרגיש את הגוף. מי שמזהה את התחושה בזמן שהיא עולה, יכול לבחור תגובה אחרת במקום לפעול על אוטומט. זה בדיוק המקום שבו נשימה ותשומת לב לגוף נכנסות לתמונה.

אבל בואו נהיה כנים לגבי הציפיות: זה לא קורה בסוף שבוע אחד. זה קורה לאט לאט לאט, דרך הרבה רגעים קטנים שבהם הגוף לומד שגם עכשיו, אפשר להישאר.

איך מתרגלים ביטחון ביומיום?

הנה כמה צעדים פשוטים לרגע שבו הקשר מפעיל אתכם:

1. לעצור ולשים לב לגוף. לפני שעונים, לבדוק: איפה זה יושב? בבטן, בחזה, בגרון? רק לשים לב, בלי לתקן.
2. לתת לזה שם. "זה הפחד שיעזבו אותי" או "זה הצורך לברוח". כששמים שם, יש פתאום קצת מרחק.
3. נשיפה ארוכה. לשאוף דרך האף בנוחות, ולנשוף לאט, יותר ארוך מהשאיפה. כמה פעמים. נשיפה ארוכה מאטה את הדופק ומאותתת לגוף שאין סכנה מיידית.
4. לבחור צעד קטן הפוך מההרגל. אם אתם נוטים לרדוף, לחכות עוד קצת לפני ההודעה הבאה. אם אתם נוטים לברוח, להישאר עוד נשימה אחת בשיחה.
5. לבקש במילים. במקום לבדוק ולנחש, להגיד בפשטות מה אתם צריכים. "חשוב לי לשמוע ממך בערב". זה מרגיש פגיע, וזה בסדר.

זה בסדר אם בהתחלה זה עובד רק לפעמים. כל פעם שאתם נשארים עם התחושה במקום לפעול ממנה, אתם מלמדים את הגוף משהו חדש.

אני מזמין אתכם בפעם הבאה שהטלפון שותק, לעשות שלוש נשיפות ארוכות לפני שאתם עושים משהו. רק לראות מה קורה.

סגנון התקשרות הוא מפה להבנה עצמית, לא אבחנה. אם דפוסים בקשרים גורמים לכם סבל ממשי, או אם יש ברקע פגיעה או טראומה, כדאי לפנות לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש.