מה זה ארכיטיפ, ואיך מזהים את הדפוסים שחוזרים אצלכם בחיים?

זמן קריאה: 5 דקות

שמתם לב שיש סיפורים שחוזרים אצלכם? אותו סוג של מערכת יחסים, אותו תפקיד בעבודה, אותה תחושה של "שוב אני זה שמציל את כולם" או "שוב אף אחד לא רואה אותי". לפעמים זה מרגיש כמו תסריט שמישהו כתב לכם מראש. הרבה אנשים מגיעים מפה למילה "ארכיטיפ".

אני גיא צורי, ואני מעביר ריטריטים, סדנאות ומפגשים אישיים שעובדים עם נשימה, צליל ומדיטציה. אני אוהב את המושג הזה, כי הוא נותן שפה למה שקשה לראות מבפנים. אבל יש סביבו גם הרבה בלבול. אז בואו נעשה סדר: מה זה, מאיפה זה בא, מה מבוסס ומה פחות, ואיך זה פוגש את הגוף.

מה זה ארכיטיפ?

המילה באה מיוונית. "ארכה" זה ראשית, מקור. "טיפוס" זה במקור מכה, ומכאן הטבעה שהמכה משאירה. כלומר, ארכיטיפ הוא "ההטבעה הראשונה": התבנית שממנה עושים העתקים.

לפני שהמילה הגיעה לפסיכולוגיה, היא הייתה מונח תיאולוגי, ותיארה בעצם את התודעה של האל. מי שהעביר אותה לנפש האדם היה קרל גוסטב יונג, שהשתמש בה לראשונה ב-1919.

יונג הבחין בין שני דברים. יש את הארכיטיפ עצמו, נטייה ריקה, צורה בלי תוכן. ויש את הדימוי הארכיטיפי, התוכן שהתרבות ממלאת בה. "האם", למשל, היא תבנית. אלה, מכשפה באגדה או דמות בחלום הם דימויים שממלאים אותה. המשל שלו היה הציר של גביש: הוא קובע את הצורה, אבל אין לו קיום משלו. לפי יונג, יורשים את הצורות, לא את התכנים.

מה הארכיטיפים המוכרים אצל יונג?

• הפרסונה. בלטינית, מסכת תיאטרון. המסכה שאנחנו מציגים לעולם, שגם יוצרת רושם וגם מסתירה. הסכנה היא להזדהות איתה לגמרי, כמו הפרופסור שהפך לספר הלימוד שלו.
• הצל. החלקים בנו שאנחנו מעדיפים לא לראות.
• הטריקסטר. חוצה גבולות, ערמומי וטיפש בבת אחת.
• הנער הנצחי. חי בתחושה ש"זה זמני" ומפחד להילכד. הצד המואר שלו הוא חידוש ותקווה. ההפך שלו הוא "הזקן", הסדר והכובד, וכל אחד מהם הוא הצל של השני.
• ועוד. האם הגדולה, הזקן החכם, הילד, האנימה והאנימוס, והעצמי.

אצל יונג המטרה היא לא לבחור ארכיטיפ ולהיות הוא. המטרה היא תהליך שהוא קרא לו אינדיבידואציה: לאט לאט לשלב את מה שלא מודע. להכיר את המסכה, לפגוש את הצל, עד שאתם פחות מחולקים מבפנים.

האם יש באמת "12 ארכיטיפים של יונג"?

לא. וזה אחד הבלבולים הכי נפוצים. ליונג לא הייתה רשימה של 12. הרשימה הזו, עם התמים, היתום, הלוחם, המטפל, המחפש, המשמיד, האוהב, היוצר, השליט, הקוסם, החכם והשוטה, היא של קרול פירסון. אחר כך היא עובדה לשימוש במיתוג מסחרי.

זה לא אומר שהיא לא שימושית. אצל פירסון, למשל, היתום הוא מי שגילה שהעולם לא בטוח, ושאף אחד לא בהכרח יגן עליו. הצל שלו: מנטליות של קורבן, לחכות שמישהו יציל. המתנה שלו: ריאליזם, אמפתיה, והיכולת לבקש עזרה ולקבל אותה. יש בזה משהו נוגע. רק כדאי לדעת מאיפה זה בא.

יש גם מסגרות רוחניות מודרניות, כמו זו של קרוליין מיס, שמדברת על ארבעה "ארכיטיפי הישרדות": הילד, הקורבן, הזונה והמחבל. זו מסגרת רוחנית שלא נבדקה במחקר, וכך גם היא מוצגת. מה שאני אוהב שם זה הרעיון שלכל דפוס יש צד מואר וצל. הקורבן, למשל, יכול להיות אזעקה פנימית שמתריעה כשפוגעים בכם, וזה מה שמוביל לגבולות.

האם ארכיטיפים זה מדע?

תראו, בכנות: לא במובן הרגיל. הביקורת המרכזית על יונג היא שאי אפשר להפריך את הרעיון. אין ניסוי שיכול להראות שאין ארכיטיפים. יש גם ביקורת שזה נוטה לסטריאוטיפים, במיוחד מגדריים, ומטשטש הבדלים בין תרבויות.

אז איך אני משתמש בזה? כמו במפה. לא כאמת על מי שאתם, אלא ככלי לשים לב. ארכיטיפ טוב הוא שאלה, לא תווית. "איפה אני משחק את המציל?" זו שאלה שאפשר לבדוק. "אני מציל" זו קופסה.

ובפסיכולוגיה יש דפוסים קרובים שנחקרו יותר. למשל משולש הדרמה של סטיבן קרפמן: קורבן, מציל ורודף. התובנה שם היא לא התפקידים עצמם, אלא כמה מהר מחליפים ביניהם בלי לשים לב. מציל מתוסכל הופך לרודף, ורודף שנתקל בהתנגדות פתאום מרגיש קורבן.

ויש לזה גם חלופה יפה, שהציע דייוויד אמרלד: במקום קורבן, יוצר. במקום רודף, מאתגר. במקום מציל, מאמן. אותה אנרגיה בדיוק, רק בכיוון אחר. המציל לא צריך להפסיק לדאוג. הוא צריך להפסיק לקחת מהאחר את היכולת להסתדר לבד.

איך ארכיטיפ מרגיש בגוף?

פה אני רוצה להוריד את זה מהראש למטה. כי דפוס שחוזר הוא לא רק סיפור. הוא גם תגובה של מערכת העצבים. כשאתם נכנסים לתפקיד ה"מציל", בדרך כלל יש דחיפות: הגוף נדרך, הנשימה עולה לחזה, יש צורך לעשות משהו עכשיו. כשאתם נכנסים ל"קורבן", לפעמים יש קריסה: הכתפיים נופלות, האנרגיה יורדת.

ומי שמכיר את עצמו כ"מרצה", שתמיד דואג שכולם יהיו מרוצים, אולי יזהה את עצמו במה שנקרא תגובת ה"פון" (fawn): בנוסף להילחם, לברוח ולקפוא, יש מי שמדברים על תגובה רביעית, להתרפס. קונים ביטחון בכך שאתם מועילים ונעימים. זה מונח פופולרי, לא חלק מהמודל הקלאסי, אבל הרבה אנשים מוצאים בו את עצמם.

הנקודה היא שלפני שאתם מבינים את הדפוס, הגוף כבר מגיב. ולכן הגוף הוא גם המקום הכי טוב לתפוס אותו בזמן.

ויש פה גם חדשות טובות. בניסוי מפורסם משנות ה-60 על "חוסר אונים נלמד" חשבו שהפסיביות נלמדת. עשרות שנים אחר כך, החוקרים המקוריים עצמם הפכו את המסקנה: הפסיביות היא ברירת המחדל של הגוף מול סבל ממושך, ומה שנלמד זה דווקא תחושת השליטה. כלומר, כל פעם שאתם שמים לב לדפוס ובוחרים אחרת, אפילו בקטן, אתם מלמדים את הגוף שיש לכם כוח.

איך מתחילים לזהות את הדפוסים שלכם?

1. בחרו מצב אחד שחוזר. ויכוח שחוזר, תחושה שחוזרת בעבודה. לא את כל החיים, מצב אחד.
2. תנו לתפקיד שם. מציל? יתום? לוחם? מרצה? לא כדי לשפוט, רק כדי לראות.
3. בדקו מה קורה בגוף. איפה זה יושב? בחזה, בבטן, בגרון, בכתפיים? ואיך הנשימה?
4. נשמו לתוך התחושה. כמה נשימות איטיות עם נשיפה ארוכה. לא כדי להעלים אותה, כדי לתת לגוף לצאת מהדחיפות.
5. שאלו מה הצד המואר. לכל דפוס יש מתנה. המציל יודע לדאוג לאחרים. הקורבן יודע להרגיש מתי חוצים לו גבול. מה המתנה כאן?
6. חזרו לזה שוב. לאט לאט לאט. דפוס של שנים לא משתנה בשבוע, וזה בסדר.

אני מזמין אתכם לנסות את זה פעם אחת, על משהו קטן. לא צריך להבין הכול. מספיק לשים לב פעם אחת בזמן אמת, ולנשום.

זה כלי להתבוננות ולרוגע, לא תחליף לטיפול נפשי. אם דפוס מסוים פוגע בכם או בקשרים שלכם באופן קשה, כדאי לפנות לאיש מקצוע.